<h1>פסקי או"ז</h1>
<h2>דף ג.</h2>
השותפין בחצר שיש בה חלוקה, בונין את הכותל באמצע על כרחם. דהיזק ראיה שמיה היזק, וגירי דיליה נינהו. ועל המזיק להרחיק את עצמו. ובחצר שאין בה דין חלוקה, אם הקנו זה לזה רוח דרומי או מזרחי, או שביררו בלא קנין, והחזיק כל אחד בשלו אפילו שלא בפני חבירו, ולא אמר ליה לך חזק וקני, כיון שביררום מדעת שניהם כמאן דאמר ליה "לך חזק וקני דמי" וקנו כל אחד חלקו ובונין את הכותל על כרחם באמצע.
מקום שנהגו לבנות גויל גזית כפיסים לבינים בונים הכל כמנהג המדינה בגויל זה נותן שלשה טפחים וזה נותן שלשה טפחים, ובגזית זה נותן שני טפחים ומחצה וזה נותן שני טפחים ומחצה. בכפיסים זה נותן טפחיים וזה נותן טפחיים. בלבנים זה נותן טפח ומחצה וזה נותן טפח ומחצה. וכל הני שיעורי הן וסידן קאמרינן.
<h2>דף ד.</h2>
הכל לאיתויי באתרא דנהיגי בהוצא ודפנא ואפילו פחות מיכן הוי מנהג. ואין אחד מהן יכול לכוף את חבירו לעשות גדר חזק יותר ממה שנהגו.
לפיכך אם נפל הכותל, המקום והאבנים של שניהם. ואפילו נפל לרשותא דחד מינייהו לא נפיק מחזקה דאידך, דשותפין לא קפדי אהדדי. הילכך לית להו חזקה חד על חבריה אלא בראיה אי נמי אחר חלוקה.
וכן בגינה סתם כמקום שנהגו בבקעה דמי ומחייבין אותו. אבל בבקעה סתם אין מחייבין אותו. אלא אם רצה כונס לתוך שלו ובונה.
<h2>דף ד:</h2>
ועושה לו חזית מבחוץ. פירוש יכוף ראש הכותל לצד חבירו. או יהא טח בטיט אמה בראש הכותל מבחוץ. לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים שלו. מחיצת הוצא יכוף ראשי ההוצים לצד חבירו ושריק להו בטינא, והיינו חזית שלו. ואם עשו מדעת שניהם עושה לו חזית מכאן ומכאן. לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם.
המקיף את חבירו משלש רוחותיו וגדרן אין מחייבין אותו כלום. עמד וגדר את הרביעית, בין עמד ניקף וגדרה בין שעמד מקיף וגדרה, מגלגלין עליו את הכל. פיר' בכל יציאות שהוציא בהן ראשון יחזיר לו מחצה.
<h2>דף ה.</h2>
כותל חצר שנפל מחייבין אותו לבנותו. עד ארבע אמות בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן. מארבע אמות ולמעלה אין מחייבין אותו, בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן. הקובע זמן לאחר זמנו וכו'. והא דאיבעיא להו תבעו אחר זמנו וכו' פירשתי בבבא מציעא בסימן קכ"ט וק"ל.
<h2>דף ו.</h2>
בנה כותל חדש נגד כותל הראשון ולא האריכו ככל אורך הראשון או שלא הגביהו כראשון למאי דסמך סמך. ואינו מסייע אלא כגובה ואורך של כותל החדש. ואם עשה בכותל שסמך מקום הנחת ראשי קורות עלייה על פני כולו סופו להגביה עוד כשיעור גובה עלייה, וניחא ליה בגובהה דכותל ראשון, נותן חלקו בכל גובהו.
שמעון שהגביה כותל החולק בחצר למעלה מארבע אמות, ועשה בו חלונות בצד חצר ראובן להניח ראשי קורות ואפילו הניח בהם נסרים עבים שנותנים בצידי החורים להגן על ראשי הקורות, לא הוי חזקה לגבי ראשון לומר סייעתיך להגביהו. דאמר ליה "לכי פייסת לי לא תיתרע אשיתאי".
אחזיק להורודי אחזיק לכשורי אחזיק לכשורי אחזיק להורודי. לנטפי אחזיק לשפכי. לשפכי אחזיק לנטפי ואפילו לצריפא דאורבני.
<h2>דף ו:</h2>
השוכר בית מחבירו בבירה גדולה הרי זה משתמש בכותליה ובזיזין אף שלא כנגד ביתו עד ארבע אמות, ובעובי הכותל בראשו, אם השכיר לו עלייה. ואפילו בתורבץ אפדני וברחבה שאחורי הבתים.
הסומך סוכתו על כותל חבירו ולא מיחה תוך שלשים יום לא הוי חזקה לטעון ולומר פייסתיך במעות עד עולם. לבתר תלתין יומין הויא חזקה. ואי סוכה דמצוה היא, לבתר שבעת ימי החג הויא חזקה. דלא שייך שלש שנים אלא גבי חזקת קרקעות שמחזיק בשדה חבירו. אבל בחזקת תשמישי קביעות, בשעה אחת שמשתמש בפניו ושותק הויא חזקה. וכגון שטוען "מכר לי תשמיש זה" או נתנו לי במתנה. אבל אם טען "נשתמשתי בפניו ושתק" אינה חזקה. ורבינו תם זצ"ל פירש דאמתניתין קאי, והכי פירושה כל תלתין יומין בחזקת שלא נתן, וסוכה דמצוה כל שבעה, אבל להחזיק בתשמיש בעינן שלש שנים כמו לגוף הקרקע.
שני גגין משני צידי רשות הרבים או רשות היחיד, זה עושה מעקה לחצי גגו ומעדיף וכן זה. אבל בשני גגין שהם זה בצד זה לא הוי היזק ראיה שמיה היזק. [כך] פירשו רבינו תם זצ"ל. ורבינו ברוך זצ"ל מארץ יון אומר דאם נהגו לקבוע תשמישן בגגין בההוא אתרא שמיה היזק.
גג הסמוך לחצר חבירו עושה לו מעקה גבוה ארבע אמות. אבל בין גג לגג אין זקוק לו אלא למחיצת עשרה. היתה חצירו למעלה מגגו של חבירו אין זקוק לו אלא למחיצת עשרה.
שתי חצירות זו למעלה מזו, העליון מסייע מלמטה ובונה.
בי תרי דדיירי חד עלאי וחד תתאי, אי חבס תתאי ואינו יכול ליכנס לביתו אלא אם כן שוחה, אי אתנו בהדדי כשחלקו שאם תשפל העלייה יסתרו את הבית ויבנוהו, משתשפל עד דלא מצי נקיט חבילת קנים ארוכים ויחזיר עצמו לכל צדדיו, כופין את העליון לסתור ולבנות. ואי לא אתנו בהדי הדדי, אפילו אם ירצה התחתון לבנות את כולו משלו ולהשכיר לעליון בית דירה עד שיבננו, אין כופין אותו אלא אם כן הגיעו קורות העליון למטה מעשרה. הבא להאפילו אפילו על בית עצים ותבן של חבירו ואומר לו אסתור לך כל זה הבית, ואבנה לך בית חדש במקומו, ואעשה לך בו חלונות למעלה מבניני. ועד אותה שעה אשכיר לך בית דירה במקום אחר. ואמר ליה אידך לא מצינא דאיטרח להוציא העצים והתבן. דינא קאמר ליה ומעכב עליו.
<h2>דף ז:</h2>
האחין או השותפין שחלקו, כל אחד בונה בשלו וסותם אורה לחבירו.
שטרא דיתמי דנפק תברא עילויה, הואיל ולא נפק בחיי אבוהון, לא קרעינן לשטרא ולא מגבינן ביה.
כופין את בן החצר לסייע לבנות בית שער לחצר ומאבראי בלא דלת, או בדלת דאית לה פותחת, כדי שהעני יוכל ליכנס לפנים אצל השער ולבקש שישמעו קולו. וכן כופין אותו לתת דלת לשער החצר. ורשב"ג אומר דוקא חצר הסמוכה לרשות הרבים ראויה לבית שער. כופין אותו לבנות לעיר חומה דלתיים ובריח. רשב"ג אומר לא כל העיירות ראיות לחומה אלא עיר הסמוכה לספר וכשהן גובין לפי שבח ממון וקירוב בתים הן גובין. מי שיש לו פתח למבוי אין בני מבוי כופין אותו לעשות הימנו דלת למבוי. כופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב ביניהם לא חייט לא ספר ולא בורסי ולא אחד מכל בעלי אומניות. ולשכינו אינו כופיהו. רשב"ג אומר אף לשכינו כופיהו. מי שיש לו בית בחצר אחרת, בני חצר משעבדין אותו לעשות עמהן דלת נגר ומנעול לחצר. ושאר כל הדברים אין משעבדין אותו. ואם היה שרוי באותה חצר משעבדין אותו על הכל. מי שיש לו חצר בעיר אחרת, בני העיר משעבדין אותו לחפור עמהם בורות שיחין ומערות ואמת המים. ושאר כל הדברים אין משעבדין אותו. ואם היה שרוי עמהם באותה העיר משעבדין אותו על הכל. כופין בני מבוי זה את זה לעשות לחי וקורה למבוי. כופין בני בקעה זה את זה לעשות ביניהם חריץ ובן חריץ. כופין בני העיר זה את זה לבנות להם בית הכנסת ולקנות להם ספר תורה נביאים וכתובים.
מי שהיה בלן לרבים ספר לרבים נחתום לרבים ואין שם אחר אלא הוא, והגיע שעת הרגל ומבקש לילך לתוך ביתו, יכולין לעכב על ידו עד שיעמיד נחתום אחר תחתיו. ואם התנה עמהם בבית דין או שהעבירו עליו את הדרך, הרשות בידו.
מנהג להשים מס על הקהל לצורך החיטים ליתן בפסח לעניי העיר, כדאיתא בירושלמי לחיטי דפיסחא י"ב חדש, בין לישא בין ליתן.
<h2>דף ח.</h2>
אם דר בעיר שלשים יום גובין ממנו לתמחוי. שלשה חדשים לקופה. ששה לכסות עניי העיר. תשעה לקבור עניי העיר, שנים עשר חדש לפסי העיר. והוא לענין חיזוק חומת העיר. וכל הני חיובי נינהו ומפקינן מינייהו על כרחם. הכל לפסי העיר ואפילו מיתמי. בנה בית וחנכו, נטע כרם וחללו, ארס אשה ולקחה ולא שהו שנים עשר חדש, אלו אין יוצאין כל עיקר ואין נותנין פסי העיר ואין מספיקין מים ומזון למלחמה ואין מתקנין את הדרכים. אבל היוצאים וחוזרים המפורשים בפסוק נותנים לפסי העיר ומספיקים מים ומזון למלחמה ומתקנים את הדרכים. לתיקון החומה ולפרש סביבות העיר לשומרה ולידע מה היא צריכה, ולשומר כלי זיין של בני העיר ויושב בבית שאצל השער, אפילו מיתמי. כללא דמילתא כל מילי דאית להו נטירותא ליתמי רמינן עלייהו.
<h2>דף יא.</h2>
אם קנה בה בית דירה הרי הוא כאנשי העיר מיד לשאת עמהם בעול.
אין חולקין את החצר עד שיהא בה ד"א לזה וד"א לזה. וה"מ כשאין כל אחד מכיר את חלקו, שכל אחד יש לו רשות להשתמש בכולה. אבל אם כל אחד מכיר חלקו ואין לו רשות להשתמש בחלק חבירו, חולקין. וד"א שאמרו חוץ משל פתחים. פירוש שכל אחד נוטל לפני פתח ביתו הפתוח לחצר ארבע אמות להלן מן הפתח כנגדו, והרוחב כפי רוחב הפתח. ולא שהן לו לקנין, אלא שיהא מעמיד בהמתו לשעה ופורק חבילתו. ובית שיש לו שני פתחים לחצר, כגון שאביו היתה לו חצר, ובה שני בתים אחד מהן פתוחין לו שני פתחים לחצר, ולבית השני אין פתוח לחצר אלא פתח אחד, נותן לכל פתח ארבע אמות. והשאר חולקין בשוה כדפי'.
חפירה שבחצר שמשליכין שם גרעיני תמרים למאכל בהמה, יש לה ד"א בחצר לכל סביבותיה. ואם היה לו פתח לתוך ביתו אצל החפירה, ודרך אותו פתח הוא רגיל להשליך הגרעינין וליטלן, אין לו בחצר בשביל החפירה אלא ארבע אמות שלפני הפתח.
<h2>דף יא:</h2>
אכסדרה שמוקפת דפנות נמוכות שאינן מגיעות לתקרה (אין) [יש] לה ארבע אמות בחצר. בית שער אכסדרה ומרפסת יש להם ארבע אמות. היו ארבעה או חמשה בתים פתוחים למרפסת אין להם בין כולם אלא ארבע אמות, אצל רגלי הסולם. לול של תרנגולין אין לו ארבע אמות. חולית הבור יש לה ארבע אמות. בית חציו מקורה וחציו אינו מקורה אין לו ארבע אמות. בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות אין לו ארבע אמות בחצר. וכל ארבע אמות דשמעתין ארבע אמות על ארבע אמות הן.
אחד מבני המבוי שביקש להחזיר פתחו למבוי אחר, בני מבוי האחר שאינו רגיל אצלם מעכבין עליו. ואם היה מבוי מפולש אין מעכבין עליו. אכסניא של מלך המוטל על בני העיר לתת להם אכסניא בבתיהם, לפי בני אדם הדרים בבית מתחלקת. וכן זבל של אכסנאי וגולפי ושדריא שדרך האכסנאי להניחם, חולקים אותם בעלי האכסנאים לפי בני אדם. אבל הזבל שבחצר מתחלק לפי פתחים לזבל שדות.
אחד מבני מבוי שביקש לסתום נגד פתחו, פירש רבינו שלמה זצ"ל להקיף מחיצה סביב ארבע אמות שיש לו במבוי כנגד פתחו. ור"י זצ"ל אומר שאין לו ארבע אמות לפתחו למבוי. ופירש כגון שהוא בסוף המבוי, פנימי לכולן, וביקש לסתום נגד פתחו כל רוחב המבוי. לפי שהוא עומד אצל סתימת המבוי, אין בני מבוי מעכבין עליו. וכל שיש לו דרך עליו יש לו תשמיש שאינו מעכב דרך המבוי. אחד מבני המבוי שביקש להחזיר פתחו למבוי אחר, בני המבוי מעכבין עליו. היה סתום וביקש לפותחו אין בני המבוי מעכבין עליו. פרץ את פצימיו מעכבין עליו. בית סתום שהיה לו פתח לחצר וסתמו, יש לו ארבע אמות בחלוקת החצר. פרץ את פצימיו אין לו ארבע אמות.
<h2>דף יב.</h2>
מבואות המפולשין לדרך עיר אחרת וביקשו לסותמן, בני עיר אחרת מעכבין עליהן. מבואות המפולשין לרשות הרבים וביקשו בני המבואות להעמיד להם דלתות, אפילו רצו להעמידם לפנים מארבע אמות, בני רשות הרבים מעכבים עליהם.
אין חולקין את השדה עד שיהא בה תשעה קבין לזה ותשעה קבין לזה רבי יהודה אומר תשעה חצאי קבין. ולא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה. באתריה דת"ק היתה קרקע כחושה אי נמי (יקירי) [זילי] ארעתא, ובאתרא דרבי יהודה היתה קרקע שמינה. אי נמי (זילי) [יקירי] ארעתא והוו תשעה חצאי קבין חשיבי שדה. ובכל בית חרישת יום אחד חשוב שדה איבעית אימא יומא דכרבא, וכגון שהארץ קשה ויש בה מעלות ומורדות, ויש בה טורח בשעת הזרע כשעת הניר ואיבעית אימא יומא דזרעא דכריב ותני. דוולא, עד שיהא בו כדי להשקות שדה כדי פעולת יום לזה וכדי פעולת יום לזה. פרדיסא שלשת קבין, ובבבל כי היכי דרפיק גברא בחד יומא דהיינו תלת אוציאתא בני תליסר תליסר גופנין.
<h2>דף יב:</h2>
חלק בכור וחלק פשיטות יהבינן לבכור אחד מיצרא. אבל יבם הבא לחלוק וליטול חלק אחיו שקם תחתיו, יש לחלוק לשלשה חלקים וליטול ג' גורלות, ופעמים יבואו לו שני חלקים יחד, ופעמים לבד, כפי מה שיפול הגורל. וכן מי שהיה מצרן לאביו וחולק [עם] אחיו בנכסי אביו, ואומר הבו לי אמצראי אין שומעין לו, אלא על פי גורל.
אחין הבאין לחלוק שתי שדות בית השלחין, ולכל אחת יש לה יאור להשקות ממנו, אין האחד יכול לכוף את חבירו ליתן לו הסמוכה למצרו אלא יטילו גורל. היה לשניהם יאור אחד כופהו.
<h2>דף יג.</h2>
שדה של שני אחין שיש נהר על פני מזרחה, ונגר על פני צפונה, יחלקוהו לשמונה חלקים, לשניהם סמוך לנהר ולנגר. וכאשר ירחק זה ירחק זה.
לא את הטרקלין והמורן והשובך ובית השלחין והמרחץ ובית הבד עד שיהא בו כדי לזה וכדי לזה. זה הכלל, כל שאילו יחלק ושמו עליו חולקין. אין בו כדי לזה וכדי לזה אית דינא דגוד או איגוד, כי אמר ליה תובע לנתבע. ואפילו אי לית ליה לנתבע דמי למיגר ואפילו מעלה בדמים הרבה יותר משויו.
<h2>דף יג:</h2>
ואם אמר לו "טול את שיעור ואני פחות" שומעין לו. ובכתבי הקודש אע"פ ששניהם רוצים לא יחלוקו. והני מילי בכרך אחד. אבל בשני כריכות חולקים כששניהם רוצים.
<h2>דף יז.</h2>
יש לומר בברכת המזון כמו שנתברכו אבותינו בכל מכל כל. ואין לומר "וכל" אלא "כל".
לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חבירו אלא אם כן הרחיק שלשה טפחים וסד בסיד, וכותל בור שלשה טפחים.
<h2>דף יז:</h2>
הבא לסמוך בצד המיצר אביי אמר סומך ורבא [אמר] אינו סומך. ר"י אלפס זצ"ל ור"ח זצ"ל פסקו כרבא. ומלשון רבינו ברוך זצ"ל מארץ יון משמע שהיה נראה לו לפסוק כאביי.
<h2>דף יט.</h2>
ולא נברכת הכובסין, ששורין בה בגדים בצואת כלבים יום או יומיים, אא"כ הרחיק מכותל חבירו שלשה טפחים. אבל נברכת הכובסין שכובסין ומשפשפין בה והמים נתזים בה למרחוק צריך להרחיק ארבע אמות. וסד בסיד תנן, או [או] סיד תנן. ולא איפשיט. מרחיקין את הגפת ואת הזבל ואת המלח ואת הסיד ואת הסלעים, דהיינו אבנים שהאור יוצא מהם, מכותל של חבירו שלשה טפחים. פירוש כותל לבנים של טיט הבנוי על גבי קרקע וסד בסיד. מרחיקין את הזרעים ואת המחרישה מן הכותל שלשה טפחים. לא ישתין אדם מים אא"כ הרחיק מכותל לבנים של חבירו שלשה טפחים ומכותל אבנים טפח. ובצונמא מותר.
<h2>דף כ:</h2>
מרחיקין את הריחיים שלשה מן השכב שהם ארבעה מן הרכב. וריחיים של חמור שלשה מן האיצטרובל שהן ארבעה מן הקלת. מרחיקין את התנור שלשה מן הכיליא, שהן ארבעה מן השפה אמר אביי ש"מ כיליא דתנור טפח ונפקא מינה למקח וממכר.
לא יעמיד אדם תנור בתוך הבית אא"כ יש על גביו גובה ארבע אמות. היה מעמידו בעלייה עד שיהא תחתיו מעזיבה שלשה טפחים ועל גביו גובה ארבע אמות. ובכירה מעזיבה טפח. ובתנור של נחתומים בעיא מעזיבה ארבעה ובכירה שלשה טפחים. ואם הזיק אחר שהיו שם כל השיעורים הללו משלם מה שהזיק ואע"פ [כן] השכינים מעכבים עליו, דשמא לא יהיה לו מה לשלם. רבי שמעון אומר לא נאמרו כל השיעורים הללו אלא שאם הזיק פטור. ר"י אלפס זצ"ל ורבינו ברוך מארץ יון זצ"ל פסקו כתנא קמא. ורבינו חננאל זצ"ל פסק כרבי שמעון.
לא יפתח אדם חנות של נחתומין ושל צבעין ולא רפת בקר תחת אוצרו של חבירו. ואם היה אוצר של יין מותר לפתוח תחתיו חנות של נחתומין ושל צבעין, שאין העשן קשה ליין. ורבינו תם זצ"ל אומר דעשן קשה ליין, ולא התירו אלא במקורה ומעזיבה. ודידן אפילו קוטרא מן הבלא דשרגא קשי ליה. ורפת של בקר או אספסתא לא יפתח תחת אוצרו של יין. ואם היה רפת בקר קודם לאוצר מותר. בנה עלייה על גבי ביתו לצורך אוצר מהו, תיקו. הכניס שם תמרים ורמונים מאי, תיקו.
חנות שבחצר יכול למחות בידו ולומר לו "איני יכול לישון מקול הנכנסין ומקול היוצאים". ועושה כלים, ויוצא ומוכרן בשוק. ואינו יכול למחות בידו ולומר איני יכול לישון מקול הפטיש ולא מקול הריחיים ולא מקול תינוקות של בית רבן הבאים ללמוד תורה.
<h2>דף כא:</h2>
אמר רבא מקרי דרדקי שתלא טבחא אומנא וספר מתא, אם קילקלו, מסלקינן להו בלא התראה.
בני מבואה כופין זה את זה שלא להשכיר חנות במבוי זה לאחד מבעלי אומנות ממקום אחר, ויש כאן בני אותה אומנות. ולשכינו הדר כמוהו במבוי אינו כופיהו מלירד לאותה אומנות. בר מתא אבר מתא אחריתי מצי לעכב מלעשות כאן אומנותו ומלהביא כאן למכור. ואם נותן מס גולגלתו למושל העיר הזאת לא מצי מעכב עליה. אבל יכולים להחרים על עצמם שלא ישאו ויתנו עם הבא להתיישב בעירם. ואם יש רב בעירם גם הבא לדור יכול לגזור, וחלה עליו גזירה אם הוא תלמידו. בר מבואה אבר מבואה אחרינא מצי מעכב. מקרי דרדקי לא מצי מעכב.
<h2>דף כב.</h2>
וכן ברוכלין המחזירין בעיירות לא מצי מעכב. והני מילי לאהדורי, אבל לאקבועי לא. ואי צורבא מרבנן הוא אפילו לאקבועי. וביומא דשוקא לא מצי מעכב עליה מלעמוד בשוק ולמכור לנקבצים לשוק, אבל לאהדורי במתא לא. ואי צורבא מרבנן הוא נקטי ליה שוקא. ואי אית להו אשראי במתא להני דמעכבי עלייהו וצריכים לשהות כאן עד שיגבו חובות שלהם, נושאים ונותנים כשיעור שיוכלו להתפרנס עד שיגבום וילכו להם. ואם יש להם חרם תקנת רבינו גרשום זצ"ל, אפילו בני עירו שדר בה נותנים מס גולגלתם למושל העיר הזאת והיא של זה המושל, מעכבין עליו. ואם הוא תלמיד חכם וצריכים בני אדם לתורתו, אפילו בא לדור כאן [מ]ממשלה אחרת, שאינם נותנים מס למושל העיר הזאת לא מצו מעכבי עליה. ודאי חזקה שלא הסכים רבינו גרשום זצ"ל מעולם לאסור שום יישוב אתלמידי חכמים, ואפילו יש תלמיד חכם אחר בעיר, קנאת סופרים תרבה חכמה. ואם אינו יודע להשתכר אלא לומד תדיר, בני העיר מצווים לעשות לו מלאכתו. ואם הוא עשיר, התורה פטרתו מליתן מס. וראבי"ה זצ"ל כתב, וצורבא מרבנן דוחקים אותם להתיר לו. השיבו חכמי רום, שאם התירו הקהל חרם יישוב לאחר שנה, הן חסר הן יתר דבטלה הגזירה לגמרי ואין צריך עוד התרה. ואין נראה לראבי"ה זצ"ל. אם בורחים מחמת פחד וסכנה לישוב, אין בני הישוב יכולים לעכב בידם מלהלוות ולהרויח כשיעור חיותם וכפי טיפול ביתם עד יעבור זעם וכפי מיעוט ממונם שנושאים ונותנים בו ישאו עמם בעול מושל העיר. כל דבר תקנת היישוב תלוי במנהג המקום. ואם לא ישב בשופי י"ב חדש, שהיו תדיר מערערין עליו, הרי הם מוחזקין ביישובם, ולא הוא והם נאמנים בדבריהם בשבועת היסת. אבל אם ישב בשופי שנים עשר חודש שלא עירערו עליו לומר עברת החרם עליהם הראייה. תיקן רש"י זצ"ל בצרפת, שמי שיש לו מעות של אחרים בחצי ריוח יתן מס מן החצי ומשל גוים אינם נותנים כלום. ובמקום שאין תקנה זו, השיב רבינו תם זצ"ל שמן הדין אין ליתן כלל משל אחרים שלוה בחצי ריוח. ואם רוצים לתקן לתת משל אחרים מעתה והלאה, ושמעון מעכב, הדין עמו אם הוא מבני יישובם. אך יכולים לומר למלך שמעון יש בידו משל אחרים שאינו נותן מס ממנו, ויראו לו פנים וידים מוכיחות.
<h2>דף כב:</h2>
לא יסמוך אדם כותלו לכותל גינת חבירו אא"כ הרחיק ארבע אמות. ובעיר חדשה דהיינו תוך חמשים שנה לישיבתה, כותל חצר ככותל גינה.
ראובן שבא לבנות כותל נגד חלונו של שמעון הפתוח לחצירו, והחזיק בו שלש שנים, צריך להגביהו מן החלון ארבע אמות, או להנמיכו ארבע אמות, ולהרחיקו מכנגדו ארבע אמות. וכותל הבא מן הצד מרחיקו כמלא רוחב חלון, ומשפעו לצד החלון עד שאינו ראוי לא לעמוד עליו ולא להשען עליו. ואע"פ שהגביהו ארבע אמות. ואם בונה שני כתלים משני צידי חלון, מרחיקן ארבע אמות. וחלון העשוי לאורה איך שהוא קטן, ובכל מקום שהוא עומד אפילו למעלה מארבע אמות, חזקתו שלש שנים. וצריך טענה עם חזקתו, שטוען שמכר לו או נתן לו. וחלון העשוי להביט דרך שם לשמור פרדיסו וגינתו, אם הוא כל כך גדול שיכול להכניס ראש אדם לתוכה ועומד למטה מארבע אמות מקרקע הבית, יש לו חזקה, ואם בא שכינו לבנות כנגדו אחר שהחזיק בו שלש שנים דינו להרחיק. כדתנן החלונות מלמעלן ומלמטן ומכנגדן ארבע אמות. למעלה מארבע אמות מקרקע הבית אין לו חזקה. ואעפ"כ כשבא לבנותו בתחילה שכינו מעכב עליו אם ירצה. וחלון מצרי דהיינו שאין ראש אדם יכול ליכנס לתוכה, בין למעלה מארבע אמות בין למטה [מארבע אמות] אין לו חזקה. ואם יש משקוף לחלון למעלה ולמטה מימין ומשמאל, אע"פ שאין ראשו של אדם יכול ליכנס לתוכה הרי זו חזקה כשהוא למטה מארבע אמות, דברי רבי יהודה [לקמן נ"ח ע"ב]. ראובן שפתח חלונות בעלייתו, ומביט דרך שם לחצירו של שמעון כשירצה, אע"פ שרשות הרבים מפסיק ביניהם, אם חצירו של שמעון גבוה מסוס ורוכבו, באתרא דלא שכיחי רוכבי גמלים, דהשתא לא בעי שמעון לאיצטנועי מבני רשות הרבים, כופיהו לסתום חלונותיו אפילו אם יוכל שמעון להצטנע בחצירו בשום ענין. משום דאמר ליה "לא ידענא בה(א)י עידנא אתית דאיצטנע מינך". והוא הדין אם חצירות של אחרים מפסיקין ביניהם. מי שיש לו חלונות על חבירו וביקש לסותמן ולפתוח אחרים למעלה. אם הכותל של שניהם חבירו מעכב עליו. ואם הכותל שלו לבדו אין חבירו מעכב עליו. (ודאי) היו שתים לא יעשם שלש, קטנות לא יעשה גדולות. ראובן שסתם פתחו או חלונו(ת) ולא פרץ פצימיהן ובא שמעון שכינו לבנות לפניהם צריך להרחיק ארבע אמות. ואם שתק ראובן עד שבנה שמעון בפניו, שוב אינו יכול למחות.
מרחיקין את הסולם מן השובך ארבע אמות כדי שלא תקפוץ הנמייה. גרמא בניזקין אסור. וכשבא להעמיד גרמא להזיק, חבירו מעכב עליו.
מרחיקין את הכותל מן המזחילה. והוא צינור גדול, ומונח לאורך הכותל על כותל חבירו. וזה שבא לבנות כותל בצידו, מרחיק ארבע אמות.
<h2>דף כג.</h2>
ריב"ם זצ"ל ורבינו שמחה זצ"ל אומרים דכל היכא שאינו בא להחזיק בגוף הקרקע אלא בתשמיש בעלמא רוצה ליהנות, אינו צריך טענה עם חזקתו. ורבינו שלמה ורשב"א זצ"ל אומרים שצריך טענה. וכן נראה לאבא מרי זצ"ל. אין חזקה לנזקין. והני מילי בקוטרא או בבית הכסא שעל גבי קרקע הנראה לעינים. אבל אם הקנה לו בקנין זכה. ואם הרשהו בעדים בלא קנין לא זכה. בקוטרא פירוש בעשן תדיר כעין כבשונות ופורני. ומאן דקים ליה ביה דאנינא דעתיה, ליכלוך דם בפירותיו לדידיה כבית הכסא דמי. שמעון שבא לחפור בית הכסא סמוך לבאר חבירו, צריך להרחיק אפילו חמשים אמה כדי שלא יזיק את מי הבאר מריח בית הכסא. ואפילו החזיק אין חזקה לנזקין. ראובן ושמעון אחין או שותפין, ויש להם בתים בחצר אחת או בשכונה אחת. ולשניהם חפירה אחת לבית הכסא שלהם. אך מלמעלה הם חלוקים הבתי כסאות לצניעות, ונופלים לגומא אחת. ועתה בא ראובן לחלוק. ומתוך כך ראוי ביתו לתוספת דיורין, אין שמעון יכול לעכב ולומר שיתמלא בית הכסא מהרה.
מרחיקין את השובך מן העיר חמשים אמה. ולא יעשה אדם שובך בתוך שלו אא"כ הרחיק חמשים אמה לכל רוח שלא יפסידו היונים בשדה חבירו. ואם לקחו אפילו בית רובע שהרי הראשון שמכרה לו הוחזק בו כך. אין פורסין נישבין ליונים אלא אם כן היה רחוק מן היישוב שלשים רוס. ובישוב כרמים או בישוב שובכין דידיה או דגוים או דהפקר אפי' מאה מיל לא יפרוס.
טוענין ליורש וללוקח, מכיון שיברור בעדים שהמוכר או המוריש דר בה יום אחד, טענינן ליה שקנאה המוריש או המוכר מן המערער או מאבותיו של מערער, ומוקמינן לה ביד יורש או ביד לוקח. ואע"ג דלא אחזיקו בהו שלש שנים. ודיינא דטעין ללוקח ואוקמה בידיה אע"ג דלא בירר [הלוקח] דדר בה המוכר יום אחד לא מהדרינן עובדא, דלא שדי איניש זוזי בכדי. ודוקא היכא דלא אורעה כח היורש או הלוקח מחמת הודאת המוכר או המוריש, התם ודאי טענינן ללוקח וליורש, אפילו מאי דהוה בעי המוכר או המוריש לברר בעידי מכירה או בעידי חזקה, הלוקח או היורש אין צריך שום בירור, אלא אנן טענינן להו.
<h2>דף כג:</h2>
ניפול הנמצא תוך חמשים אמה של שובך הרי הוא של בעל השובך. חוץ לחמשים אמה הרי הוא של מוצאו. נמצא בין שני שובכין קרוב לזה שלו קרוב לזה שלו. מחצה על מחצה שניהם יחלוקו. אין הולכין בממון [אחר הרוב] היכא דאידך מוחזק. אבל היכא דליכא חזקה דממונא אזלינן בתר רובא. רוב וקרוב הלך אחר הרוב.
<h2>דף כד.</h2>
חבית של יין שצפה בנהר, נמצאת כנגד עיר שרובה ישראל מותרת, נגד עיר שרובה גוים אסורה בהנאה. ההוא חצבא דחמרא דאשתכח בפרדיסא דערלה, שרייה רבינא בהנאה. הנהו זיקי דחמרא דאשתכחו טמונים בין הגפנים שבכרם והוא של ישראל, שרינהו רבא דרוב שפכאי ששופכין יין מן החבית לנודות למכור לעוברי דרכים במדינה זו ישראל נינהו. והני מילי ברברבי אבל בזוטרי אימור מעוברי דרכים נפול. ואי איכא רברבי בהדייהו אף הקטנים מותרים.
<h2>דף כד:</h2>
מרחיקין את האילן מן העיר כ"ה אמה. החרוב והשקמה חמשים אמה. אבא שאול אומר כל אילן סרק חמשים אמה. [אם העיר קדמה קוצץ ואינו נותן דמים] אם האילן קדם קוצץ ונותן דמים בעל העיר. ספק זה קדם ספק זה קדם קוצץ ואינו נותן דמים.
מרחיקין גורן קבוע מן העיר חמשים אמה. ולא יעשה אדם גורן קבוע בתוך שלו אא"כ יש לו חמשים אמה לכל רוח. וגורן שאינו קבוע, דהיינו שאין צריך לזרות המוץ ברחת אלא הרוח מנשבת בו והמוץ נידף מאיליו, בכדי שלא יזיק.
<h2>דף כה.</h2>
מרחיקין את הנבילות ואת הקברות [ואת הבורסקי] מן העיר חמשים אמה. [אין עושין בורסקי אלא למזרח העיר] רבי עקיבא אומר לכל רוח הוא עושה ומרחיק חמשים אמה חוץ מרוח מערבית שאינו עושה כל עיקר. וחייב אדם להתפלל כנגד ירושלים. אין מרחיקין המשרה מן הירק ולא הכרשינין מן הבצלים ולא החרדל מן הדבורים, אלא כשיעור כי היכי דלא ליהוו גירי דיליה.
<h2>דף כה:</h2>
אין מרחיקין את האילן מן הבור אע"ג דלבסוף אזלו שרשין ומזקי לבור, כיון דהשתא מיד לא מזקי, לאו גירי דיליה נינהו ועל הניזק להרחיק את עצמו. כל היכא שעוצרין שומשמין לעשות שמן או כיוצא בהן משתמשין סמוך לחומת הבירה וניידא החומה כל כך שאם יניחו כד על החומה וכיסויה עליה וינוע הכסוי מחמת רעדה, הוי גירי דיליה ועליו להרחיק.
כתב רבינו ברוך זצ"ל מארץ יון, סוגיא דפירקא הלכה כרבי יוסי דעל הניזק להרחיק עצמו. ומיהו מודה רבי יוסי בגירי דיליה דעל המזיק להרחיק את עצמו. והגרמה בנזקין אסור. ועוד האריך ופירש דמודה רבי יוסי בכוליה פירקא.
<h2>דף כו.</h2>
דבי בר מריון בר רבין כי נפצי כיתנא הוה קא אזלא רקתא שמנערין מן הפשתן ומזקא אינשי. ומסקי מר בר רב אשי ואמימר דחייבין להרחיק כדי שלא יזיק, דגרמא בנזקין אסור. אבל לענין תשלומין פטור. כך פסקו רבינו ברוך זצ"ל מארץ יון והאלפסי. ומפרש רבינו תם זצ"ל דהכא מיירי ברוח שאינה מצויה אזלא רקתא, אבל ברוח מצויה חייב. וכן משמע מלשון ריב"ם זצ"ל דברוח מצויה חייב.
לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אלא אם כן הרחיק ארבע אמות. והני מילי אילנות לאילנות או גפנים לגפנים. אבל אילנות לגפנים בעי טפי. דיקלא דטעין קבא אסור למיקצייה. בבבל אין מרחיק אלא שתי אמות, שהמחרישות שלהם קצרות. היו שרשים יוצאים לתוך שדה חבירו מעמיק להם שלשה טפחים כדי שלא יעכבו המחרישה. רב פפא הוו ליה הנך תאלי אמיצרא דרב הונא בריה דרב יהושע. אזל אשכחיה דהוה קא חפר וקא קייץ שרשין. אמר ליה מאי האי. ומסיק דכיון שהחזיקו אבותיי ואבות אבותיי בשרשיהן בשדה הזה לא היה לך לקלקלן. ושתק רב הונא בריה דרב יהושע. כך פירש רבינו ברוך זצ"ל מארץ יון ור"ת זצ"ל שלא הקשה לו אלא למה עיכב העצים לעצמו.
<h2>דף כו:</h2>
היה חופר בור שיח ומערה קוצץ ויורד והעצים תוך שש עשרה אמה של בעל האילן, חוץ לשש עשרה אמה של בעל הקרקע.
<h2>דף כז:</h2>
אילן שנופו נוטה לשדה חבירו קוצץ הענפים עד גובה מלא מרדע, שלא יעכבו מלהוליך שם מחרישתן. החרוב והשקמה קוצץ כנגד המשקולת כל מה שנוטה לשדהו. ואם בית השלחין היא כל האילן כחרוב ושקמה.
אילן הנוטה לרשות הרבים קוצץ מן הענפים התחתונים כדי שיהא הגמל ורוכבו עובר תחת העליונות.
<h2>דף כח.</h2>
חזקת הבתים הבורות שיחין ומערות ומרחצאות ושובכות ובית הבדים ובית השלחין. פירוש שדה שזורעין בה ירקות ועושה כל ימות השנה. והעבדים וכל דבר שהוא עושה פירות תדיר, חזקתן שלש שנים מיום ליום. כלומר מאותו זמן נחשוב לו שלש שנים שלימות מיום ליום.
<h2>דף כח:</h2>
מחאה שלא בפניו הויא מחאה.
<h2>דף כט.</h2>
שלש שנים שאמרו, והוא שאכלן רצופות. ובמקום שנוהגים לזרוע שנה ולהוביר שנה סגי ליה באכילת פירות שלש שנים מפוזרות. ועידי חזקת הבתים בעו לאסהודי דדר ביה תלת שנין ביממא ובליליא. או דאמרי בי תרי אנן אגרנא מיניה ודיירנא ביה תלת שנין ביממא ובליליא ונקטי אגר ביתא בידייהו ואמרי למאן ליתביה, או שכבר יצאו לחוץ ואין המחזיק יודע שדרו בזה הבית, ואי בעו אמרי לא דיירנא ביה. ודוקא כשהמערער טוען ראיתיו שלא דר בביתי בלילות לפירוש רש"י זצ"ל. או אפילו אינו טוען אלא בסתם אומר יביא זה המחזיק עדים כי דר בו שלש שנים ימים ולילות לפירוש רבינו ברוך זצ"ל מארץ יון. אז צריך המחזיק להביא עדים כדפי'. אבל אי לא טעין המערער כך אין צריך דכיון שהעידו על הימים, אפילו אמרו לילות אין אנו יודעים, מסתמא כיון שדר בימים גם בלילות נמי דר. ודבר זה מוטל על הדיינים לדון לפי הענין שיראו. כי נראה דאיתא דרבינו ברוך זצ"ל. ואם זה המערער הוא רוכל המחזיר בעיירות, דלא קביע במתא, אפילו לא טעין אנן טענינן ליה, וצריך המחזיק להביא עדים שלא יצא מן הבית כל שלש שנים אפילו לילה אחת. ורבינו ברוך זצ"ל פירש פירוש אחר, אם המחזיק הוא רוכל המחזר בעיירות לא מחייבינן ליה ההוא מילתא לאתויי סהדי דרצופות, שאי אפשר לבטלו ממלאכתו, ואע"ג דלא טעין, אנן נאמר לתובע אינו מתחייב בזה שמלאכתו נותנת כך. וחנויות שמוכרין בהם לחם ויין, שאין דרכן [למכור] אלא ביום, אע"ג דלא דר בו בלילות חזקה מעלייתא היא, רק שדר בו שלש שנים בימים.
<h2>דף כט:</h2>
ושותפין שקנו, והאחד נשתמש שנה ראשונה ושלישית וחמישית, והשני שניה ורביעית ושישית, לא הויא חזקה. ואם כתבו שטר חלוקה ובעדים שישתמש זה שנה וזה שנה משנשתמשו בה בין שניהם שלש שנים הויא חזקה. אכלה כולה חוץ מבית רובע, קנאה כולה חוץ מבית רובע, ואפילו לאו בר זריעה הוא, הוה ליה לאוקומי ביה חיותא או למשטח בה פירי.
ראובן שיש לו עדים שזה הבית היה שלו. וטוען שמעון שקנאו הימנו ואכלה שני חזקה, ואומר ראובן אני בחדרים הפנימיים היתה עיקר דירתי, והייתי עובר דרך עליך ומשתמש עמך בבית החיצון שדרת בו ברשותי, הילכך לא מחיתי. ועידיו מעידים שדר בחדרים הפנימיים, אבל לא היו יודעים איזה דרך היה יוצא. אמרינן למחזיק הבא עדים שדרת לבדך בבית שלש שנים בלא אותו עמך. ואם אין ראובן טוען שדר בחדרים הפנימיים, אלא אומר אמת אתה לבדך דרת בו אבל לא הוינא בהדך בההוא זמן דאת טעין דזבינתה מינאי, אמרינן למחזיק אייתי סהדי דקיימת את והאי מוכר במתא (אפי') [ההוא יומא] דאת טעין דזבינת מינאי. ואי לא, הויא חזקה שלך כחזקה שאין עמה טענה.
<h2>דף ל.</h2>
ההוא דאמר ליה לחבריה כל נכסי שקניתי מאותו אדם ששמו בר סיסין מזבנינא לך. הואי חדא ארעא דקרו ליה דבי בר סיסין. אמר האי לאו דבי בר סיסין היא ואקרויי הוא דמיקרי "דבי בר סיסין". ואוקמה רב נחמן בידא דלוקח עד שהמוכר יביא עדים כדבריו.
ההוא דא"ל לחבריה מאי בעית בהאי ביתא שהכל יודעים שהיה שלי. א"ל מינך זבנתה ואכלתיה שני חזקה. א"ל אנא בשוקא בראי הואי. בארץ מרחקים מקום שאין השיירות מצויות, או אפילו באותה מדינה ובשעת חירום. א"ל והא אית לי סהדי דאתית להכא כל שתא ושתא תלתין יומין. א"ל הנהו תלתין יומין בשוקאי הוה טרידנא למכור סחורתי ולקנות אחרת ולהוליכה למקום היוקר, ולא ידעתי שאדם דר בביתי, כי יש לי בית אחר בזו העיר שהייתי מתאכסן שם כל שלשים יום. ופסק רבא דאינה חזקה.
ההוא דא"ל לחבריה מאי בעית בהאי ארעא. א"ל מפלניא זבנתה דאמר לי דזבנה מינך. אע"פ שאין עדים לזה המערער שהיתה קרקע זו שלו, אלא זה המחזיק מודה לו, אפילו החזיק בה זה שלש שנים, כיון דלא טעין ברי לי שקנאה ממך אותו שמכרה לי, וגם אין עדים שהחזיק בה המוכר יום אחד, מוקמינן לה ביד המערער. והוא יגבה מעותיו מן המוכרה לו. ואם לא החזיק בה שלש שנים, וגם המוכר אין לו שטר מכירה מן הבעלים, אפילו באו עדים שהחזיק בה המוכר יום אחד, אך שאין יודעין אם לקח אותה אם לאו, אין מועיל כלום. רשב"ם זצ"ל. אבל רשב"א זצ"ל אומר, אע"ג דלא החזיק שלש שנים, אם אין עדים (למוכר) [למערער] שהיתה שלו, נאמן לומר קמאי דידי זבנה מינך או דר בה חד יומא, מיגו דאי בעי אמר לא היתה שלך מעולם. אבל הכא דמעיקרא לא טעין הכי, מיגו למפרע לא אמרינן.
<h2>דף ל:</h2>
ההוא דא"ל לחבריה "מאי בעית בהאי ארעא". א"ל "מפלניא זבנתה ואכלתיה שני חזקה, והוא אמר לי דזבנה מינך". ואין עדים שהחזיק בה המוכר אפילו יום אחד. א"ל "פלניא גזלנא הוא". אמר רבא דינא קאמר ליה. ר"י פירש גזלנא הוא, פירוש ויש לי עדים שהוא גזלן. ואפילו דר בה חד יומא הא קיימא לן דגזלן אין לו חזקה. העורר על השדה וחתום עליה בעד איבד זכותו.
ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא אמר ליה מפלניא זבנתה דזבנה מינך. אמר ליה פלניא גזלנא הוא. אמר ליה והא אית לי סהדי דאתית באורתא גבאי ואמרת לי זבנה ניהלי. אמר ליה אמינא טוב לי ליתן דמים מועטים ולא אבוא בדין אע"פ שהקרקע שלי. אמר רבא עביד איניש דזבין דיניה.
ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא אמר ליה מפלניא זבנתה ואכלתיה שני חזקה. ונקיט אידך שטרא דזבנה מההוא פלניא הא ארבע שנין. אי אית ליה להאי סהדי דאכלה שב שנין מוקמינן לה בידיה, דעביד איניש דקרי לשני טובא שני חזקה. ודוקא שב שנין, דקדים חזקה דהאי לשטרא דהאי.
<h2>דף לא.</h2>
זה אומר של אבותי ואכלתיה שני חזקה וזה אומר של אבותי ואכלתיה שני חזקה, האי אייתי סהדי דאבהתיה היא והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה, מוקמינן ליה בידא דהאי דאייתי סהדי דאבהתיה היא.
יש לטעון בבית דין ולחזור ולטעון טענה אחרת להכחיש טענה ראשונה. וסומכין על טענתו האחרונה להכחיש טענה ראשונה, אע"פ שלא נתן אמתלא לטענתו ראשונה. ואע"פ שיצא מבית דין וחזר יש לו לחזור ולטעון ולהפוך כל מה שירצה עד שיבואו עדים. אבל מאחר שיבואו עדים ויכחישו טענתו אחרונה שסמך עליה אינו יכול להשיאה לטענה אחרת אלא אם כן נתן אמתלא לטענה שסמך עליה ויש במשמעה כמו שהשיא בזאת הטענה האחרת. והוא שלא יצא מב"ד אבל אם יצא מב"ד אינו יכול לחזור ולטעון אחר שיבואו עדים, שמא אנשים רעים לימדוהו טענות שקר וכן כל כיוצא בזה.
זה אומר של אבותי ואכלתיה שני חזקה וזה אומר של אבותי ואכלתיה שני חזקה, האי אייתי סהדי דאבהתיה היא ואכלה שני חזקה, והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה. אמר רב נחמן אוקי חזקה להדי חזקה ואוקי ארעא בחזקת אבהתיה. ואי הדר אייתי אידך סהדי דאבהתיה היא מפקינן לה מאידך, ויהא כל דאלים גבר.
<h2>דף לב:</h2>
מיגו להעמיד ממון ביד המחזיק בו אמרינן. כגון ראובן דנקיט שטרא על קרקע שבידו שקנאה משמעון, ואי בעי מצו לקיימו בחותמיו ומודה לשמעון דשטר אמנה הוא, אך שאומר דשטרא מעליא הוה ליה ואירכס, נאמן במיגו. אבל להוציא זוזי בטענה כזו לא אמרינן, דמיגו להוציא לא אמרינן אלא היכא דאיכא שטרא מעליא לטוען דנאמן לומר סיטראי במיגו דאי בעי אמר להד"ם.
רבה בר שרשום נפק עליה קלא דאכיל ארעא דיתמי, ואמת היה שאביהם מישכנה לו וכבר כלו שני משכנתא, אע"ג דאי כביש לשטר משכנתא ואמר לקוחה היא בידי היה נאמן מכל מקום אינו נאמן לומר דזוזי אחריני הוה מסיק באבוהון ולוכלה שיעור הני זוזי במיגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי. שאינו טוען ברצון להכחיש הקול. אלא מהדר ארעא ליתמי וכי גדלי [יתמי] משתעי דינא בהדייהו.
<h2>דף לג.</h2>
קרוביה דרב אידי בר אבין שכיב ושביק דיקלא. אתא איניש אחרינא אמר אנא קריביה טפי מינך. ומתוך שהיה אלם החזיק בדקל כדין כל דאלים גבר. לסוף שנה או שנתיים אייתי רב אידי סהדי דאיהו קריב והאלם לא הכירו אם קרוב היה. ואוקמו' דיקלא בידיה דרב אידי, וגם הפירות שאכל משלם, אע"ג דליכא סהדי דאכלינהו אלא מפי עצמו הודה.
<h2>דף לג:</h2>
זה אומר של אבותיי וזה אומר של אבותיי האי אייתי סהדי דאבהתי היא והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה. הדרא ארעא להאי דאייתי סהדי דאבהתיה היא והדרי פירי. וה"ה דלא אתו סהדי דאכלה כלל דהדרא ארעא והדרי פירי. ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא א"ל מינך זבנתה ואכלתיה שני חזקה אזל אייתי סהדי דאכלה תרתי שנין. אמר רב נחמן הדרא ארעא והדרי פירי של שתי שנים. ואי ליכא סהדי דאכלינהו לפירי אלא בהודאת פיו, ארעא הדרא, וחייב שבועת היסת על הפירות דזבנינהו מיניה. ואם טען ואמר לפירות ירדתי כדין אריס למחצה לשליש ולרביע או שמכרת לי הפירות לעשר שנים, נאמן במה שאכל למפרע, ובשבועת היסת דזבנינהו מיניה. א"ל מאי בעית בהאי ארעא א"ל מינך זבנתה ואכלתיה שני חזקה. ואייתי חד סהדא דאכלה תלת שנין, ארעא הדרא פירי לא הדרי. ואי אייתי חד סהדא דלא אכלה אלא תרתי שנין, מתוך שאינו יכול להשבע להכחיש את העד דהא מודה שאכל, משלם גם הפירות.
ההוא גברא דחטף נסכא מחבריה ואייתי חד סהדא דחטף מיניה. אמר אין חטפי ודידי חטפי א"ר אבא מתוך שאינו יכול לישבע שלא חטף משלם. וכן מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים [וחמישים איני יודע] מתוך שאינו יכול לישבע משלם, ובכל הני, שכנגדו נוטל בלא שבועה. ובשניהם חשודים קיימא לן כרב נחמן [שבועות מ"ז ע"א] דחולקין. יתומים מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה, רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שם] לא שנו אלא שמת מלוה בחיי לוה. אבל מת לוה בחיי מלוה כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה, ואין אדם מוריש ממון שהוא [מחויב] שבועה עליו לבניו. ורבי אלעזר אומר יורשין נשבעין שבועת יורשין ונוטלין. וקיימא לן [שם מ"ח ע"ב], דעבד כרב ושמואל עבד ודעבד כרבי אלעזר עבד.
<h2>דף לד:</h2>
ההיא ארבא דהוו מינצו עלה בי תרי, האי אמר דידי היא והאי אמר דידי היא. ולא זה ולא זה מוחזקין בה. כל דאלים גבר. אמר חד מינייהו לב"ד תפסוה עד דאייתינהו סהדי דדידי היא, לא תפסינן. תפסוה מדעת שניהם ואזל ולא אשכח סהדי. אמר אפקוה כל דאלים גבר, לא מפקינן. אבל אם שניהם מוחזקים בה או שלוחם הנפקד מכחם, אם החלוקה יכולה להיות אמת, כגון הכא ובשנים אוחזין בטלית, חולקין בשבועה. אבל אם אין החלוקה יכולה להיות אמת, כגון שנים שהפקידו אצל אחד, זה מנה וזה מאתים, זה אומר מאתים שלי וזה אומר מאתים שלי, זה נוטל מנה וזה נוטל מנה, והשאר יהא מונח עד שיבוא אליהו ז"ל לרבנן, דאין החלוקה יכולה להיות אמת דודאי האי מנה דחד מינייהו הוא. כך פירש ר"ת זצ"ל. ועוד פירש ריב"ם זצ"ל ואין נראה לר"י זצ"ל.
זה אומר של אבותיי וזה אומר של אבותיי אמר רב נחמן כל דאלים גבר. שני שטרות היוצאים ביום אחד, שודא דדייני. פירש רש"י זצ"ל [שהדיין יראה דעת הנותן למי שירצה ליתן יותר לאותו יתננו. ור"ת זצ"ל] פי' למי שירצו בית דין ליתן יתנו ולא שיתן למי שירבה לו שכר, דכל דיינא דמקבל אגרא דיניה לאו דינא. ודוקא בשטרי מכר או מתנה דהם כגוף הקרקע עבדינן שודא דדייני, אבל בשטרי שיעבוד קרקעות קיימא לן דחולקין. ואינו יכול לעשות שודא דדייני אלא דיין מומחה לרבים ובקי בדינין בדורו כרב נחמן בדורו. ובמטלטלין לא עבדינן שודא אלא ממון המוטל בספק חולקין.
<h2>דף לה:</h2>
אם בא אחד מן השוק והחזיק בהך קרקע דאמר רב נחמן כל דאלים גבר, חייב לשלם לכל אחד ואחד.
אם החזיק ראובן בשדה שמעון, ובא שמעון ועבד לו שום עבודה בה, ואפילו אידלי ליה צנא דפירי, לאלתר הוי חזקה. ואי בתר הכי טעין המערער לפירות הורדתיו ובחלקו דלאי ליה, נאמן. והני מילי תוך שלש אבל אחר שלש לא ואפילו לא דלא ליה, דאיבעיא ליה למחויי תוך שלש ולומר לעדים דעו שלפירות הורדתיו לכך וכך שנים ואין גוף הקרקע קנוי לו.
ישראל הבא מחמת גוי הרי הוא כגוי. ואי אמר ליה קמאי דידי זבנה גוי הימך נאמן, מיגו דאי בעי אמר ליה אנא זבינתה ממך, ועוד יותר פירשתי בבבא קמא בסימן ר"כ.
וישראל הבא מחמת גוי הרי הוא כגוי, דוקא להריע כחו של ישראל, אבל לייפות לא. ודוקא כשישראל זה בא מכח עצמו ולא מכח הגוי, וישראל שכנגדו בא מכח הגוי. אבל ראובן ושמעון שקנו מן הגוי, ושניהם באים מכח הגוי, התם ודאי הרי הוא כגוי בין לאורועי כחו בין לייפות כחו.
<h2>דף לו.</h2>
האי מאן דנקיט מגלא ותובילא בידיה ואמר איזיל ואגדייה לדיקלא דפלניא מהימן, ושבקי ליה בי דינא. ואם אחר שלקטם בא חבירו ואמר להד"ם נשבע היסת ופטור.
יש שמניחין קרקע חוץ לגדר מעט בשדות הסמוכות לעיר וזורעין שם כדי שיאכלו החיות. ואם בא אדם והחזיק באותו קרקע אינה חזקה. אכלה ערלה שביעית וכלאים ה"ז חזקה. ודוקא שאכל זמורות דלא מיתסרי, אבל פרי האסור אינה חזקה. אכלה שחת אינה חזקה. ואם דרכם להאכיל השדות לבהמות כשהן שחת ה"ז חזקה. החזיק בקרקע פתוחה ומליאה בקעים ואינה מוציאה פירות מפני רעתה, או שדה שלא חרשה אלא מחמת רוח וגשם ושמש נתבקע וזרע באותם בקעים, אינה חזקה. אפיק כורא ועייל כורא אינה חזקה. הני דבי ריש גלותא לא מחזקי בן ולא מחזקינן בהו.
העבדים והגודרות וכל דבר המהלך בשווקים וברחובות אין להם חזקה לאלתר, אבל יש להם חזקה אחר שלש שנים. ובמקום שמוסרים לרועה מיד ליד וכן מחזירם מיד ליד, ואינן הולכות יחידות כלל, יש להם חזקה לאלתר. ועבד כנעני קטן המוטל בעריסה יש לו חזקה לאלתר אפילו אית ליה אימא.
<h2>דף לו:</h2>
כרבנן אליבא דרב קיימא לן דלא אזיל בתר לקיטת פירות של שלש שנים אלא שלש שנים שלימות בעינן בכל דבר. ודקל המשיר פירותיו והוא לא גדרו, פירש רבינו חננאל זצ"ל דלשמואל לא הוי חזקה.
<h2>דף לז.</h2>
מכר לאחד אילנות ולאחד קרקע, והחזיק זה בשלו וזה בשלו על ידי רפק ביה פורתא או כיוצא בו, זה קנה אילנות וקרקע הצריך להן, דהיינו תחתיהן וביניהן וחוצה להן כמלא אורה וסלו. וזה קנה שאר הקרקע. מכר קרקע ושייר אילנות לפניו, אפילו אינן אלא שנים, יש לו קרקע כדי מחיית האילנות וצורכן. וגם אם יבשו יטע אחרים במקומם. מכר אילנות ושייר קרקע, פלוגתא דרבי עקיבא ורבנן. מכר רצופין אין לו קרקע, וכגון שהיו יותר מעשרה לבית סאה.
<h2>דף לז:</h2>
האי מאן דזבין ליה דיקלא לחבריה, קנה קרקע שתחת האילן. ואם ימות יטע אחר במקומו. ואין בעל השדה יכול לחפור תחת האילן אפילו למטה מאלף אמה. וכגון שטוען בפירוש מכרת לי האילן והקרקע שתחתיו כדי ליטע אחר במקומו, ואכלתיו שני חזקה ולא נזהרתי בשטרי יותר משלש שנים.
<h2>דף לח.</h2>
[ירושלמי פ"ג ה"א] אמר רב עיקר חזקה הכנסת פירות. פירוש שאם ראוהו חורש וזורע וקוצר ומעמר ודש וזורה ובורר, ולא ראו אותו מכניס פירות, אינה חזקה אלא הכנסת פירות.
היה ביהודה והחזיק בגליל בגליל והחזיק ביהודה אינה חזקה, עד שיהא עמו במדינה אחת דסתם יהודה וגליל אפילו בשעת שלום כשעת חירום דמי, שאין השיירות מצויות מזו לזו. אבל בשאר מלכויות, אי איכא חירום לא הויא חזקה, בשעת שלום הויא חזקה.
<h2>דף לח:</h2>
אין מחזיקין בנכסי בורח מחמת מרדין. פירוש רציחת נפשות, לפי שירא למחות פן יוודע מקום תחנותו. מחאה שלא בפניו הויא מחאה, אפילו מיחה בפני בני אדם שאינן יכולין לומר לו, דחברך חברא אית ליה.
פלניא גזלנא הוא לא הוי מחאה. פלניא גזלנא הוא דקאכיל לארעאי בגזלנותא למחר תבענא ליה בדינא, הויא מחאה. פירש רשב"ם זצ"ל בשם רבינו יעקב בר' יקר זצ"ל דאפילו לא אמר "למחר תבענא ליה בדינא" הויא מחאה. ובשם רבינו חננאל זצ"ל פירש דלא הויא מחאה. וכן פירש רבינו ברוך זצ"ל מארץ יון.
<h2>דף לט.</h2>
בין שאמר לעדים לא תימרו ליה מחאה זו בין שאמרו עדים לא אמרינן ליה, ואפילו אמרו "לא יצא דבר זה מפינו לשום אדם", הויא מחאה. אבל אי אמר להו איהו "לא תפקו שותא", פירוש לא יצא דבר זה מפיכם לא הויא מחאה.
<h2>דף לט:</h2>
מחאה בפני שנים, וכותבין אע"פ שלא אמר "כתובו". וכיון שמיחה בשנה ראשונה, אינו צריך למחות בסוף כל שנה ושנה. אבל צריך שלא יהא בין מחאה למחאה שלש שנים גמורות.
ערער וחזר וערער, אם מחמת טענה ראשונה ערער אין לו חזקה למחזיק. ואם שינה טענותיו כגון שבטענה ראשונה הזכיר שבגזלנותא ירד לשדה זו, ובמחאה שניה הזכיר משכנתא היא בידו. אינה מחאה ובטלה לה מחאה קמייתא וכל שכן השניה.
<h2>דף מ.</h2>
מודעה בפני שנים ואין צריך לומר כתובו. ריב"ם זצ"ל אומר דבמתנה אפילו לא מסר מודעה, אי ידעי עדים אונסיה לא הויא מתנה. והיכא שמסר מודעה ואחר כן עשוהו עד שנתרצה, בזה לא נתבטלה המודעה עד שיבטל את המודעה בפירוש. הילכך כתבינן "כל מודעי ומודעי דמודעי" בביטול מודעי. הודאה בפני שנים וצריך לומר "כתובו". קנין בפני שנים ואין צריך לומר "כתובו". ומתקיים קנין סודר אפילו בלא עדים אם שניהם מודים. קיום שטרות בשלשה, וצריך שיהיה הקיום סמוך לכתיבת עדים, או יסמוך לצד השטר או מאחוריו כנגד הכתב. ואם היה בין הקיום ולשטר ריוח שיטה אחת פסול. הרחיק את הקיום מן השטר יתר על שתי שיטות ומילא כל הריוח שריטות דיו כשר. ואפילו אמאן דציית דינא כתבינן מודעי.
<h2>דף מ:</h2>
מודעא דזביני דלא כתיב בה "ידעינן ביה באונסיה דפלניא, שאונס גמור יש לו, ומכירים אנו מאיזה אונס", אלא סתמא כתבו "פלוני אמר לנו שנאנס", אינה מודעה. ומודעה דגיטי ומתנה אפי' סתמא הויא מודעה ואי ידעינן בבירור דלא אניס, לא מצי לבטולי לא גט ולא מתנה. כגון אי טעין גט שאעשה לא יהא גט אין זה ביטול. דכיון דלא נאנס כלל אנן סהדי דגמר בלבו בשעת מעשה לעשותו גט גמור. ולא מהני ביה ביטול קודם כתיבה אלא אם כן ביטלו אחר שנכתב.
מתנתא טמירתא דאמר לסהדי איטמרו וכתובו ליה הויא מתנתא. ומכל מקום הויא מודעא לחברתה. ואי לא אמר להו "איטמרו" וגם לא אמר כתבוה בשוקא וחתמוה בברא לא מגבינן בה ואי מגבינן בה לא מהדרינן עובדא. והאידנא כתבינן בתוך השטר וכך אמר לנו כתבוה בשוקא וחתמוה בברא, ואע"ג דלא אמר לנו אלא כתובו סתמא, שטר מתנה כמו שתיקנו חכמים קאמר. ושכיב מרע דאמר לא תגלו להא תפקדתא אלא לאחר מותו, לא הויא מתנה טמירתא.
<h2>דף מא.</h2>
כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה. כיצד אמר לו מה אתה עושה בתוך שלי [והוא אמר לו] שלא אמר לי אדם דבר אינה חזקה. אתה מכרתה לי אתה נתתה לי אביך מכרה לי אביך נתנה לי, הרי זו חזקה בין בחזקת שלש שנים דקרקעות ובתים ואילנות, בין בחזקת יום אחד כגון הנך דאמרינן לעיל [ו' ע"א] אחזיק להורדי מיירי. מה אתה עושה בתוך שלי, שלא אמר לי אדם דבר מעולם, אינה חזקה. ואם אחר כך חזר וטען שטרא הוה לי ואירכס. ומה שלא טענתי אתה מכרתה לי שיראתי פן יאמרו לי אחוי שטרך נאמן ואין זה חוזר וטוען, אבל אנן לא טענינן ליה.
פר"ת זצ"ל דכל מחילה בטעות לא הויא מחילה, לבד ממוכר פירות דקל לחבירו, דיכול לחזור בו אף משבאו לעולם לרב נחמן [ב"מ ס"ו ע"ב]. ומודה רב נחמן דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה, משום דאפילו הוה ידע שיכול לחזור בו לא היה חוזר, דניחא ליה דליקו בהימנותיה. ור"י זצ"ל אומר דכל מחילה בטעות כעין אונאה שאינו יודע שנתאנה, לא הויא מחילה. אבל בפירות דקל שידע ששווים יותר ממה שמכרם לו, ולא חשש לדקדק אם יוכל לחזור בו אם לאו, הויא מחילה.
<h2>דף מא:</h2>
רבי שמעון בן אלעזר אומר לא נחלקו בית שמאי ובית הילל על שתי כיתי עדים שאחת אומרת מנה ואחת אומרת מאתיים, שיש בכלל מאתיים מנה. על מה נחלקו על כת אחת שאחד אומר מנה ואחד אומר מאתיים, שבית שמאי אומרים נחלקה עדותן ובית הילל אומרים יש בכלל מאתיים מנה. וקיימא לן כבית הילל.
טוענין ליורש וטוענין ללוקח. כיצד היורש שטוען אכלתיה שני חזקה מכח ירושת אבי שהיה מוחזק בה ביום מותו. וכן הלוקח שטען אכלתיה שני חזקה מכח פלוני שמכרה לי, אין היורש והלוקח צריכין טענה לומר היאך בא ליד המוריש או המוכר. מיהו ראייה בעדים בעו שראו את המוריש והמוכר מוחזק בה יום אחד. ודוקא שמעידים שהוחזק בה, אבל אם אינם מעידים אלא שראוהו בתוכה למוד כמה אורכה ורוחבה אין זה ראיה. ואי טעין היורש או הלוקח קמאי דידי זבנה מינך המוריש והמוכר, נאמן אפילו בלא ראייה מיגו דאי בעי אמר אנא זבנתה מינך. ורבינו ברוך זצ"ל מארץ יון פסק דלוקח לא בעי ראייה, דלא שדי איניש זוזיה בכדי.
שלשה לקוחות ואכלה כל אחד שנה מצטרפין. וכגון שכתב לוקח ראשון שטר לשני וכן השני לשלישי.
<h2>דף מב.</h2>
אכלה האב שנה ומת ואכלה בנו אחריו שתים, האב שתים והבן שנה, האב שנה והבן שנה והלוקח שנה, הרי זו חזקה. אכלה בפני האב שנה בפני הבן שנה בפני הלוקח שנה, אין זו חזקה, דכיון שמכרה אין לך מחאה גדולה מזו. אבל אם הבן מכר כל שדות שירש מאביו סתם, וטוען הלוקח שגם זו קנה בכלל הקרקעות כולן, אינה טענה והויא חזקה.
האומנין אין להם חזקה, אפילו בדבר שאינו עשוי להשאיל ולהשכיר ועשוי לשלחו לאומן לתקנו, אין לו חזקה לטעון לקוח הוא בידי, מאחר שיש עדים לאידך שהיה שלו, וטוען שלחתיך לך לתקנו. השותפין שהחזיק אחד מהן בחלק חבירו ואכל כל הפירות שלש שנים אינה חזקה. והאריסין והאפיטרופין אין להם חזקה. ובשדה שיש בו דין חלוקה יש חזקה לשותפין.
<h2>דף מב:</h2>
שותף כיורד ברשות דמי, לומר שנוטל כדין אריסי העיר אפילו בשבח המגיע לכתפיים, כגון קמה לקצור וענבים לבצור, ואפילו בשדה העשויה לזריעה ונטעה הוא, נוטל כל דינו כאילו עשויה ליטע. ורבינו תם זצ"ל אומר דדוקא בדבר הבא על ידי טורח נוטל בשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע. אבל בדבר הבא בלא טורח כגון דיקלא ואלים, אע"פ שהאריס נוטל הוא אינו נוטל.
<h2>דף מג.</h2>
שותף האומר לחבירו "דין ודברים אין לי עמך על שדה זו ואפילו על חלקי שהכל שלך", וקנו מידו, מהני לפירוש רש"י זצ"ל ורשב"ם זצ"ל. אבל לפירוש רבינו חננאל זצ"ל ורבינו יצחק אלפס זצ"ל, ורבינו יצחק בר' שמואל זצ"ל ורבינו יצחק בר' מרדכי זצ"ל לא מהני עד שיקנו מידו בפירוש מגופה של קרקע. השותפין מעידין זה על זה כשכתב האחד לחבירו "דין ודברים אין לי על שדה זו", וקנו מידו כדפירשתי, וקיבל עליו אחריות שאם יטרפוה בשביל החוב שחייב לאחרים, יחזיר לו הדמים. דבעדות ממון לא בעינן תחילתו וסופו בכשרות.
בני העיר שנגנב ספר תורה שלהם אין דנין בדייני אותה העיר, ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר, כיון דלשמיעה קאי לא מצו לסלוקי נפשייהו. אבל במידי דמצו לסלוקי נפשייהו מסלקי ומסהדי. האומר תנו מנה לעניי עירי אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר. [תוספתא ב"ק פי"א ה"ב] האומר תנו מאה דינרין או ספר תורה לכנסת, יתנו לבית הכנסת הרגיל בה. היה רגיל בשתיהן יתנו לשניהם. לעניים יתנו לעניי אותה העיר. ורבי אחא אומר לעניי כל ישראל. בן האוכל משל אביו ועבד האוכל משל רבו, קוצה פרוסה ונותן לעני או לבנו של אוהבו. [ד"א רבה פ"ט] אורחין הנכנסין אצל בעל הבית אינם רשאים ליתן מלפניהם כלום, לא לבנו של בעל הבית ולא לעבדו ולא לשלוחו, אלא אם כן יטלו רשות מבעל הבית.
<h2>דף מג:</h2>
השותפין שהתנו ביניהם "שמור אתה היום כל עסק השותפות בביתך ואני למחר", נעשין שומרי שכר זה לזה. אבל אם כל אחד שומר מקצת השותפות בביתו הויא לה שמירה בבעלים.
ראובן שגזל שדה משמעון ומכרה ללוי. ואתא יהודה ומערער ומביא עדים או שטר ששלו היא, אין שמעון מצטרף עם עד אחר לפסול עידיו או שטרו של יהודה, אפילו אם יוכל שמעון להוציאה מיהודה באותו זכות שיכול להוציאה מלוי, משום דניחא ליה שתהא ביד לוי שהוא ציית דינא ונוח לכופו יותר מיהודה. ואם יהודה נוח כלוי או יותר דאז אין טעם זה שייך, ויש עדים ליהודה שזו השדה שלו, אעפ"כ אין שמעון מעיד ללוי עליה, דחיישינן שמא גם שמעון יש לו עדים שמכחישים עידיו של יהודה ולומר שהיא של שמעון. ואם יחזיקו בית דין את הקרקע ביד יהודה, כשאחר כך יביא שמעון עידיו, אמרינן אוקי תרי בהדי תרי ואוקי ארעא בחזקת יהודה שבדין באתה לידו מלוי, ובאותה שעה לא עירער שמעון על יהודה כלום. הילכך הוי שמעון נוגע בעדות. ואם אחר שנתייאש שמעון הימנה מכרה הגזלן ללוי, דשוב אין שמעון יכול להוציאה מלוי, שקנאה ביאוש ושנוי רשות, או מת הגזלן דהשתא יורשין ולוקח פטורין מלשלם דמי השדה לשמעון, ואתא יהודה ומערער, שמעון מעיד עליה דתו לא הוי נוגע בעדות. [ירושלמי כלאים פ"ז ה"ד] גוי שאנס כרם של ישראל וזרעו והניחו ואחר כך בא ישראל, חייב לקצור משום מקיים כלאים. ומותר לקוצרו אפילו במועד ונותן לפועלים עד שליש. רב הונא ורב ששת חד אמר שליש לשכר וחד אמר שליש לדמים. יתר מכאן קוצץ כדרכו והולך אפילו אחר המועד.
<h2>דף מד:</h2>
המוכר שדה לחבירו שלא באחריות אין מעיד לו עליה מפני שמעמידה לפני בעל חובו. מכר לו פרה וטלית מעיד לו שאפילו עשאה אפותיקי לבעל חובו, כיון שמכרה אינו גובה הימנה, דאמר רב עשה עבדו אפותיקי ומכרו בעל חוב גובה הימנו. עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה הימנו. מכל מקום חיישינן שמא שיעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי. ואפילו קנה ומכר לאלתר חיישינן שמא כתב לו "דאיקני" ובעיא היא לקמן [קנ"ז ע"א] אי משתעבד. ואי אמרי סהדי ידעינן ביה בהאי דלא הוה ליה ארעא מעולם, מעיד לו עליה. דקיימא לן כרב זביד דאמר המוכר שדה לחבירו שלא באחריות אפילו נמצאת שאינה שלו אינו חוזר עליו.
המשעבד מטלטלי אגב מקרקעי צריך לכתוב בשטר "דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי". והמשעבד מקרקעי לחודייהו מספקא לריב"ם זצ"ל ולרשב"א זצ"ל אם צריך אי לאו. ובשטרי מתנות או מכירת קרקעות אינו צריך וראב"ן זצ"ל פירש דאין צריך לכתוב בשטר זה הלשון "דלא כאסמכתא". אלא כותב לו סתם "הריני משעבד לך נכסיי". ובלבד שלא יכתוב בלשון אסמכתא "אם לא אפרע לך עד יום פלוני תגבה מהם".
המוכר שדה לחבירו שלא באחריות, אי לית ארעא אחריתי בת חורין אין מעיד לו עליה מפני שמעמידה לפני בעל חובו. וכל היכא דהשתא אינו נוגע בעדות משום דלית ליה, אע"פ שאם יתעשר יהנה בעדותו, משום הכי לא הוי נוגע בעדותו.
<h2>דף מה.</h2>
האי בר ישראל דזבין ליה חמרא לישראל חבריה, ואתא גוי וקא מאנס ליה מיניה דלוקח דקא טעין גוי חמור זה נגנב ממני או נגזל, ובלא עדים מאנסו, אין המוכר חייב לפצותו, דסתם גוים אנסים הם [כדכתיב (תהלים קמ"ד)] אשר פיהם דיבר שוא וימינם ימין שקר.
<h2>דף מו.</h2>
פסק רשב"ם זצ"ל שהמפקיד אצל חבירו בעדים ואפילו בשטר אין צריך להחזיר לו בעדים. והמפקיד אצל חבירו בעדים ועדיין ישנו לפקדון בידו לפנינו, וטוען שאחרי כן מכרו לו או מישכנו לו אינו נאמן. והני מילי כשראה ותפס וכן פסק רבינו ברוך בר' שמואל מארץ יון זצ"ל. ורבינו תם חולק ואומר דנאמן. ואין דבריו נראין לריב"ם זצ"ל ולר"י זצ"ל. אבל אם לא ראינו עתה פקדון בידו או ראה וליכא עידי פקדון, יש לו חזקה. אבל אומן בין איכא עדים בין ליכא עדים ראה אין לו חזקה. לא ראה יש לו חזקה. אבל ר"י אלפס זצ"ל ור"ת זצ"ל אומרים דאומן אפילו שלא בעדים ולא ראה אינו נאמן לומר לקוח הוא בידי, הואיל ואומן הוא.
נתחלפו לו כליו בבית האומן הרי זה ישתמש בהם. ודוקא שנתנם לו האומן עצמו ולא אשתו ובניו. ודוקא שאמר לו טלית סתם, ולא אמר לו הילך טליתך. נתחלפו לו בבית האבל או בבית המשתה לא ישתמש בהם.
ראובן שטוען לשמעון חפץ פלוני שבידך שלי הוא. ושמעון אומר אינו שלך אלא של אחרים הוא. אין בית דין כופין אותו להוציאו ולהראותו לברר של מי הוא.
<h2>דף מו:</h2>
אריסי בתי אבות אין להם חזקה, אבל שאר אריסים יש להם חזקה. אריס בתי אבות שהוריד אריסים תחתיו אותן שלש שנים שהיה לו לאכול, והוא לא עשה עמהם כלום, יש לו חזקה. אריס בתי אבות שחילק לאריסים, לכל אחד מסר חלקו לעשות בשדה, וגם הוא עושה עמהם, אין לו חזקה. אריס שנטל כבר חלקו מפירות של שדה זו, וגם לא טרח עדיין כלום ליטול פירות הבאים, מעיד לבעל הקרקע להעמידה בידו. [ירושלמי פ"ג ה"ה] רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש דאמרי תרוייהו אפילו אריס לשעה אין לו חזקה.
ערב מעיד ללוה על קרקע שלו להוציאה מן המערער. והוא דאית ליה ללוה ארעא אחריתי שיוכל המלוה לגבות הימנה. וכן המלוה מעיד ללוה בכה"ג. וכן לוקח ראשון מעיד לשני בכה"ג. אבל לוקח שני מעיד לראשון אפילו לית ליה ארעא אחריתי, והוא שקנה לוקח ראשון שלא באחריות. ערב קבלן, אמרי לה מעיד ואמרי אינו מעיד.
<h2>דף מז.</h2>
אומן ואריס אין להם חזקה. בן אומן ואריס אי אתו בטענתא דאבוהון דאמרי אבינו הוריש לנו, אין להם חזקה. ואי טעני ואמרי בפנינו הודה לאבינו שקנאה הימנו, יש להם חזקה, מיגו דאי בעי אמר אנא זבנתיה ממך. ואי איכא עידי הודאה אפילו אומן ואריס עצמם יש להם חזקה. גזלן אין לו חזקה, בן גזלן אין לו חזקה אפילו איכא סהדי שהודה לגזלן בפניהם שקנאה הימנו דמחמת פחד הודה לו. ואי אתא בן גזלן בטענתא דאבא דאבא, כגון שטוען זקיני שלא היה גזלן הורישה לאבי ואני ירשתיה מאבי, יש לו חזקה מיגו דאי בעי אמר מינך זבנתה. בן בן גזלן יש לו חזקה. ואי אתא בטענתא אבא דאבא אין לו חזקה דלא שכיח שבן גזלן יקננה מן הנגזל כל זמן שלא הוציאה מידו בב"ד. ולכך לא טענינן ליה הכי דמילתא דלא שכיחא לא טענינן ליתמי. היכי דמי גזלן כגון שהוחזק על שדה זו בגזלנות. ובההיא שדה הוא דאין לו חזקה, אבל בשאר שדות יש לו חזקה. ואם הורג נפשות על עיסקי ממון, אין לו חזקה בכל שדות שבעולם.
אומן שירד מאומנותו ואחר כך החזיק, ואריס שירד מאריסותו ושוב החזיק, יש להם חזקה. בן שחלק ואינו משתדל עוד בנכסי אביו, ואינו סמוך על שולחנו, יש לו חזקה. ואשה מגורשת ואינה מגורשת אע"פ שבעלה חייב במזונותיה, יש לה חזקה. פירש רשב"א זצ"ל והוא שייחד לה ארעא אחרת למזונותיה. ורשב"ם זצ"ל אמר אע"ג דלא ייחד לה.
<h2>דף מז:</h2>
וכל הנך דאמרן שאין להם חזקה. אם הביאו ראיה שטר מכירה או עידי מכירה, מעמידין השדה בידם, חוץ מגזלן עד שיאמרו בפנינו מנה לו מעות.
<h2>דף מח.</h2>
תלוה וזבין זביניה זביני, ואפילו אונס ממון חשיב אונס. ואם מסר מודעא לא הוו זביניה זביני. ואם ביטל המודעא בשעת זביני אפילו באונס, מהני ביטול. תלוה ויהיב לא הויא מתנה ואפילו לא מסר מודעא אי ידעי עדים באונסיה. והיכא דמסר מודעא אמתנה אפילו לא ידעינן באונסיה כתבינן. וכן בגיטין. ואם בשעת המתנה ביטל המודעא, אי ידעינן באונסיה שמחמתו ביטלה, לא מהני ביטול. אבל אם מדעתו ביטלה ביטולו ביטול.
<h2>דף מט.</h2>
העדים שאמרו אמנה היו דברינו אין נאמנין, ואפילו אין כתב ידם יוצא ממקום אחר. מודעא היו דברינו נאמנים.
<h2>דף נ.</h2>
איש שמכר בנכסי מלוג ומת, אתיא איהי ומפקא. אי נמי זבנה איהי ומתה, אתי איהו ומפיק. אבל זבני תרוייהו לעלמא, לא שנא זבין איהו ברישא והדר זבנה איהי, ולא שנא (רכב) זבנה איהי ברישא והדר זבין איהו, אי נמי זבנה איהי לדידיה, הוה זביני, ולית לה למימר נחת רוח עשיתי לבעלי. אבל בנכסי צאן ברזל ובנכסי הבעל דמשעבדי לכתובתה, לקח מן היורש וחזר ולקח מן האשה, מקחו בטל לענין זה כשתבוא לגבות כתובתה תטרוף ממנו.
<h2>דף נ:</h2>
הא דאמרינן אין לאיש חזקה בנכסי אשתו, דוקא בחייה אבל אחר מותה יש לו חזקה. וכן לאשה בנכסי בעלה ולאב בנכסי הבן ולבן בנכסי האב.
אין לאיש חזקה בנכסי מלוג של אשתו, ואפילו כתב לה בעודה ארוסה דין ודברים אין לי בנכסייך דלית ליה פירי. ואם חפר בורות שיחין ומערות בשדה שאינה עשויה לכך יש לו חזקה. ואפילו משעבדי ליה לפירי.
אין מחזיקין בנכסי אשת איש. אבל היכא דאכלה שני חזקה בתר דמית הבעל אע"ג דמודה דבחיי הבעל החזיק, הויא חזקה, כיון דלא מיחתה בתר מיתת בעלה.
<h2>דף נא.</h2>
אין לאשה חזקה בנכסי בעלה ואפילו ייחד לה ארעא אחריתי למזוני. הנותן שדה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות. המוכר שדה לאשתו, במעות טמונין לא קנתה דלגלויי זוזי הוא דבעי. במעות שאינן טמונים קנתה והבעל אוכל פירות.
<h2>דף נא:</h2>
אין מקבלין פקדונות מן הנשים ולא מן העבדים ולא מן התינוקות. קיבל מן האשה יחזיר לאשה. מתה יחזיר לבעלה. נתגרשה ומתה יחזיר ליורשיה. קיבל מן העבד יחזיר לעבד. מת יחזיר לרבו, ואפילו נשתחרר קודם מיתתו. קיבל מן הקטן לא יחזיר לו אלא יעשה לו סגולה, מת יחזיר ליורשיו. וכולן שאמרו בשעת מיתתן של פלוני הם, אי מהימני ליה, וגם אותם שהם אומרים עליהם שחפץ זה שלהם הם עשירים וראויים להפקיד חפץ כזה. או שהיו לאשתו שלפי אומד הדעת יש לומר שנתנו לה ממון על מנת שלא יהא לבעלה רשות בו, ומתנה היא זו שנותנת לקרוביה משלה, יעשה כפירושם. ואם לאו יחזיר לבעליהם. אמר רב אין אדם עשוי לשקר בשעת מיתה. וגבי אשה אי מהימנא ליה, פירש רשב"ם זצ"ל שלא גנבה ממנו כלום. מאי סגולה רב חסדא אמר ספר תורה רבה בר רב הונא אמר דיקלא דאכיל מיניה תמרי.
<h2>דף נב.</h2>
אין לאב חזקה בנכסי הבן ולא לבן בנכסי האב. בן שחלק ואשה שנתגרשה הרי הם כשאר כל אדם.
אחד מן האחין שהיה נושא ונותן בתוך הבית והיו אונות, פירוש שטרי מכר או שטרי הלואה יוצאין על שמו, ואמר שלי הם שנפלו לי מבית אבי אימא או בענין אחר באו לידי, עליו להביא ראיה בעדים. ואם מת על יורשיו להביא ראיה. וכן דין האשה הנושאת ונותנת בתוך הבית. במה דברים אמורים שאינם חלוקים בשום דבר בעולם, אבל חלוקין בעיסתם אימור מעיסתו קמיץ. האחין שלא חלקו ומצא אחד מהם מציאה, כתב ריב"ם זצ"ל ורמב"ם זצ"ל שמציאתו לעצמו. והרב רבי ברוך בר' יצחק זצ"ל מריגנשבורק השיב שאחיו השותפין חולקין עמו, ואפילו אם באתה לידו על ידי הדחק. וכן נראה לאבא מרי זצ"ל הלכה למעשה. סתם אחין שותפין עד שלשה דורות. בן שנראה חלוק בחיי אביו, מה שסיגל סיגל לעצמו.
<h2>דף נב:</h2>
המוכר או הנותן קרקע לחבירו והאחין שחלקו והמחזיק בנכסי הגר, נעל גדר [פרץ כל שהוא הרי זו חזקה] גדר גדר והשלימו לעשרה, דמעיקרא הוו עיילי בה ברווחא והשתא בדוחקא. או פרץ פירצה דמעיקרא הוו עיילי לה בדוחקא והשתא ברווחא. הרי זו חזקה ולא יוכלו לחזור עוד זה בזה. ואם החזיק שלא בפניו אפילו באותה העיר אינה חזקה, אלא אם כן אמר לו לך חזק וקני. ואפילו אם נתן לו מעות באתרא דלא קנו בכספא. ואי פריש שיקנה בכסף קנה בלא חזקה ושטר.
<h2>דף נג.</h2>
נתן צרור בחור שבגדר השדה, וגרם בזה למים שבשדה שלא יצאו אלא ישארו שם וישקוה או שנטל צרור מן הגדר כדי שדרך שם יכנסו מים מן הנהר לשדה וישקוה, הרי זו חזקה.
שתי שדות ומיצר ביניהם, החזיק באחת מהן לקנותה קנה. לקנות אותה ואת חברתה, אותה קנה וחברתה לא קנה. לקנות את חברתה לבד אף אותה לא קנה. בד"א בנכסי הגר, אבל במכר מכר לו עשר שדות בעשר מדינות, כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן. ודוקא שנתן לו דמי כולן, אבל לא נתן לו דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו וריב"ם זצ"ל אומר דבלא נתן דמים איירי. החזיק באחת מהן לקנות אותה ואת המיצר ואת חברתה, או החזיק במיצר לקנות את שתיהן מאי תיקו.
<h2>דף נג:</h2>
שני בתים זה לפנים מזה, ויש לפנימי דריסת הרגל על החיצון, החזיק בחיצון לקנותו קנאו. לקנות גם הפנימי, חיצון קנה פנימי לא קנה. לקנות הפנימי לבד אף חיצון לא קנה. החזיק בפנימי לקנותו קנאו. לקנות גם החיצון קנה שתיהם. לקנות החיצון לבד, גם פנימי לא קנה.
בנה פלטרין בנכסי הגר ובא אחר והעמיד לו דלתות, זה שהעמיד דלתות קנה. המוצא פלטרין בנויין בנכסי הגר וסד בהם סייוד אחד או כייור אחד ציורים מחוקים על הקיר קנאן. וכמה אמר רב יוסף אמה, אמר רב חסדא וכנגד הפתח, אבל במקום אחר טפי מאמה בעי. הציע מצעות בנכסי הגר ושכב עליהם קנאן. ודוקא שהציע אבל מצאן מוצעות או ששכב והילך על הקרקע לא קנה. מכר לחבירו שביל להלך בו לכרמים ואמר לו לך חזק וקני והילך בו קנאו, דהואיל ונעשה להילוך נקנה בהילוך.
<h2>דף נד.</h2>
זרע קרקע חרושה ולא כסהו בעפר אינה חזקה. האי מאן דפשח דיקלא, שקל מהאי גיסא ומהאי גיסא, אדעתא דדיקלא הוא וקנה כולה. מחד גיסא, לאו אדעתא דדיקלא הוא ולא קנה. המכבד ומטהר את השדה מקסמים ועשבים, שקל רברבי וזוטרי, אדעתא דארעא הוא וקני. שקל רברבי ושבק זוטרי, אדעתא דציבי הוא ולא קני. משוה פני קרקע העומדת לחרישה, לוקח התל וממלא בו הגומא, אדעתא דארעא קנה. אבל אם מרחיב התל במקומו, שנותן מגובהו סביבותיו לצדדין שלא יהא זקוף כל כך. וכן הגומא משפיל שפתיה וגידר לאמצעיתה, אדעתא דבי דרי הוא ולא קני. ואם רצה לעשות שם גורן קבוע קנה. פתח מיא שיכנסו לשדה תרי כווי דעיילי בהאי ונפקי בהאי אדעתא דכוורי, ולא קנה. חד כווא, אדעתא דארעא וקנה.
הצר צורת חיה או עוף בנכסי הגר בכותלי הבית קנה. ולא בעינן [אמה על אמה] כנגד הפתח אלא במעשה צעצועים ופרחים.
<h2>דף נד:</h2>
שדה המסויימת במצריה, כיון שניכש בה מכוש אחד קנה כולה. ושאינה מסויימת במצריה עד כמה כדאזיל תיירי דתורי והדר. פירש רשב"ם זצ"ל כשיחרוש שתי שורות זו בצד זו מקצה גבול השדה עד קצהו ממזרח למערב קנה כל השדה גם מצפון ודרום. וריב"ם זצ"ל פירש שיחרוש שורה אחת לאורך השדה ואחת לרוחבה. ורבינו ברוך זצ"ל מארץ יון פירש שבמכוש אחד קנה כדי הליכת הצמד בחרישה והדר כמין גמא. אי נמי כשיעור שני תלמים זה אצל זה.
נכסי הגוי שמכרם לישראל וקיבל מעות הימנו, ועדיין לא החזיק בהם ישראל הקונה, ולא מטא שטרא לידיה, הרי הם כמדבר, וכל המחזיק בהם זכה בהם. ואומר רבינו ברוך זצ"ל שמחזיר מעות לשני. ואין נראה לרשב"ם זצ"ל. ולדברי רבינו תם זצ"ל אפילו רשע לא מיקרי. דינא דמלכותא דינא. פירשתי בהגוזל בתרא בסימן שפ"ה.
<h2>דף נה.</h2>
בארץ פרס לא הויא חזקה פחות ממ' שנה, ומהניא אפילו לישראל הבא מחמת גוי דדינא דמלכותא הוא שם כן.
עשירים קונים שדות עניי העיר שאין יכולין ליתן הטסקא למלך והם פורעים את המס, ומחזיקים בקרקעות בשביל המס שנותנים מכרן קיים. והני מילי דזבון בשביל מס הקרקע שלא נתנו הבעלים. אבל אם בשביל כסף גולגולת מכרו להם עבדי המלך קרקעותיו של זה, לא הוו זביני. אומר ר"י זצ"ל שנראה לו דין תורה וכן המנהג בכל הקהלות, שאין אדם יכול לפטור את עצמו מן המס בצאתו מן העיר אחר שנתחייב. וקרקעות המשועבדים לטסקא הוו ראוי ואין הבכור נוטל בהם פי שנים, אלא אם כן אית בהו פירות כדי למיפרע מינהון טסקא, אי נמי דיהיב טסקא ומית. כך פירשו ר"י זצ"ל ור"ת זצ"ל.
פרדכתא מסייע מתא. פירוש אדם בטל ממלאכה ומתלמוד תורה ומדרך ארץ, ועבדי המלך היו תובעין לו מס חלקו ואנשי העיר הצילוהו, שאמרו עליו שאין לו ממון. ומתוך כך נתרבה מס שלהן. ומשמע מתוך פירוש ריב"ם זצ"ל שאינו נותן כשאר בני המקום, אלא פחות (כשומת) [משומת] בני המקום. אבל אם הממונים של מלך שכחוהו, או לא רצו לשאול לו כלום לפי שהוא אדם בטל וסבורים היו שאין לו ממון, פטור. או שנמצאו שם בני אדם שאינם בני העיר ואמרו לשלטון כי הפרדכתא עני הוא, ונתרצה השלטון וכתב לו אנדיסקי שהניח לו המס שעליו, אינו נותן לבני העיר כלום. מעשה בשני שותפין שהלוו על המשכון אנס אחד, והלך אחד מהם לדור בעיר אחרת והניח המשכון ביד חברו. ובא האנס בגיזומין להחזיר המשכון בלי דמים, והשיב לאנס "אתה יודע שאני ופלוני חבירי הלוינו לך איני רשאי למחול חלקו" ונתפשר עמו בחצי דמים להחזיר משכונו ולמחול חלקו ולתת חלק חבירו. ופסק רבינו שמחה זצ"ל. שהציל לאמצע, וחולקין המעות שנתן האנס בין שניהם.
החצב מפסיק בנכסי הגר כמיצר. ודינו מפורש לעיל בסימן רל"ד וסימן רל"ה. המיצר והחצב מפסיקין לפיאה ולטומאה. [נ"ו ע"א] אין שם לא מיצר ולא חצב מאי, אמר רב פפא דקרו ליה בי גרגותא דפלניא. פירוש בית השקית יום של פלוני.
<h2>דף נו:</h2>
שנים מעידים אותו שאכלה שלש שנים ונמצאו זוממין, משלמין לו את הכל. שנים מעידין אותו בראשונה ושנים בשניה ושנים בשלישית הויא ליה עדות שלימה, ומחזיקין אותו בקרקע על פיהם. ואם נמצאו זוממין הם משלשין ביניהן. שנים אומרים אחת בגבה ושנים אומרים אחת בכריסה. פירוש כת אחת בדקו בגבה וכת אחת מלפניה, ובשעה אחת ראו שתי השערות אלו מכאן ואלו מכאן עדותן בטילה דחצי דבר הוא. דכל כת וכת היה יכול לראות שתי השערות שהרי ביחד היו. והאלפסי אומר דבעינן שתי שערות במקום אחד. אחד אומר אכלה חיטין ואחד אומר אכלה שעורין הרי זו חזקה. אחד אומר אכלה ראשונה שלישית חמישית ואחד אומר אכלה שניה רביעית ושישית אינה חזקה.
<h2>דף נז.</h2>
שלשה אחין אחד לשנה ואחד לשנה ואחד מצטרף עמהם הרי אלו ג' עדיות, והם עדות אחת לחזקה. קרובי ראובן מקיימין חתימת ראובן וקרובי שמעון מקיימין חתימת שמעון. ואין קרובי ראובן מקיימין חתימת שמעון. ואם היה כתב ידו של ראובן יוצא ממקום אחר שאין ראובן צריך להעיד על חתימת עצמו, אפילו ראובן עצמו מעיד על חתימת שמעון.
השותפין שהעמיד אחד מהם בהמה בחצר וכן תנור וריחים דידא וכיריים ומגדל תרנגולים, ונותן זבלו בחצר אינה חזקה. דשותפין לא קפדי אהעמדה כדי. אבל עשה מחיצה בחצר לבהמתו גבוהה עשרה טפחים וכן לתנור ולכיריים ולריחיים הרי זו חזקה. כל מקום תוך המחיצות שעשה יכול לטעון "לקוח הוא בידי". הכניס תרנגולין לתוך ביתו או שעשה מקום לזבלו עמוק שלשה כדי שלא יתפזר, או מחיצה גבוהה שלשה, הרי זו חזקה.
<h2>דף נז:</h2>
בכל תשמישים הקבועים בחצר, דומיא דהעמדת בהמה תנור וכיריים, שממעטין אויר החצר, שותפין מעכבין זה על זה חוץ מן הכביסה.
<h2>דף נח:</h2>
המזחילה הוא צנור גדול המחזיק כל אורך הגג יש לו חזקה והמרזב אין לו חזקה ויש למקומו חזקה. מרזב הוא צינור קטן שרגילין לתלותו בסוף צינור הגדול, ורגילין להופכו לכל ראש שירצו, ואם היה מונח בראש דרומי ושפך שם מים והחזיק שלש שנים, אינה חזקה. וכשצריך בעל החצר להשתמש תחתיו צריך זה לעקור מרזבו ולהניחו בראש השני. אבל יש למקומו חזקה, באחת משתי רוחותיו, ואין בעל החצר יכול לעוקרו לגמרי מן החצר. ולרבי חנינא לא יעקרנו ממקומו כלל אפילו מצד זה לצד אחר, אלא אם היה ארוך יותר מכדי צורכו ותופס באויר החצר הרבה מקצרו. רבי ירמיה בר אבא אמר אין לו חזקה, שאם רצה בעל חצר לבנות תחתיו בונה עד שמגיע למרזב. אבל להגביה בנינו במקום שהיה המרזב ולעוקרו אינו יכול.
סולם קטן שנתנו בחצר חבירו לעלות לגגו או לשובכו, אינה חזקה. ואם הוא גדול שיש לו ארבעה חווקים, יש לו חזקה.
ראובן שבא לבנות כותל נגד חלונו של שמעון הפתוח לחצירו, והחזיק בו שלש שנים, צריך להגביהו מן החלון ארבע אמות, או להנמיכו ארבע אמות, ולהרחיקו מכנגדו ארבע אמות. וכותל הבא מן הצד מרחיקו כמלא רוחב חלון, ומשפעו לצד החלון עד שאינו ראוי לא לעמוד עליו ולא להשען עליו. ואע"פ שהגביהו ארבע אמות. ואם בונה שני כתלים משני צידי חלון, מרחיקן ארבע אמות. וחלון העשוי לאורה איך שהוא קטן, ובכל מקום שהוא עומד אפילו למעלה מארבע אמות, חזקתו שלש שנים. וצריך טענה עם חזקתו, שטוען שמכר לו או נתן לו. וחלון העשוי להביט דרך שם לשמור פרדיסו וגינתו, אם הוא כל כך גדול שיכול להכניס ראש אדם לתוכה ועומד למטה מארבע אמות מקרקע הבית, יש לו חזקה, ואם בא שכינו לבנות כנגדו אחר שהחזיק בו שלש שנים דינו להרחיק. כדתנן החלונות מלמעלן ומלמטן ומכנגדן ארבע אמות. למעלה מארבע אמות מקרקע הבית אין לו חזקה. ואעפ"כ כשבא לבנותו בתחילה שכינו מעכב עליו אם ירצה. וחלון מצרי דהיינו שאין ראש אדם יכול ליכנס לתוכה, בין למעלה מארבע אמות בין למטה [מארבע אמות] אין לו חזקה. ואם יש משקוף לחלון למעלה ולמטה מימין ומשמאל, אע"פ שאין ראשו של אדם יכול ליכנס לתוכה הרי זו חזקה כשהוא למטה מארבע אמות, דברי רבי יהודה. ראובן שפתח חלונות בעלייתו, ומביט דרך שם לחצירו של שמעון כשירצה, אע"פ שרשות הרבים מפסיק ביניהם, אם חצירו של שמעון גבוה מסוס ורוכבו, באתרא דלא שכיחי רוכבי גמלים, דהשתא לא בעי שמעון לאיצטנועי מבני רשות הרבים, כופיהו לסתום חלונותיו אפילו אם יוכל שמעון להצטנע בחצירו בשום ענין. משום דאמר ליה "לא ידענא בה(א)י עידנא אתית דאיצטנע מינך". והוא הדין אם חצירות של אחרים מפסיקין ביניהם. מי שיש לו חלונות על חבירו וביקש לסותמן ולפתוח אחרים למעלה. אם הכותל של שניהם חבירו מעכב עליו. ואם הכותל שלו לבדו אין חבירו מעכב עליו. (ודאי) היו שתים לא יעשם שלש, קטנות לא יעשה גדולות. ראובן שסתם פתחו או חלונו(ת) ולא פרץ פצימיהן ובא שמעון שכינו לבנות לפניהם צריך להרחיק ארבע אמות. ואם שתק ראובן עד שבנה שמעון בפניו, שוב אינו יכול למחות.
<h2>דף נט.</h2>
צינור המקלח מים לחצר חבירו ובא בעל הגג לסותמו, בעל חצר מעכב עליו. פירש רשב"ם צינור של שותפין.
<h2>דף נט:</h2>
מי שכותלו סמוך לחצר חבירו, והוציא זיז טפח בולט מכותלו לחצר חבירו יש לו חזקה. פחות אין לו חזקה. ואין יכול למחות בעל הגג שהוא בעל הזיז, בבעל החצר ולומר אל תשתמש בזיז שלי. אבל בעל החצר יכול למחות בבעל הגג שלא יוציא זיז פחות מטפח לכתחילה. ואם הזיז בולט טפח יש לו חזקה ויכול למחות. מספקא ליה לרשב"א זצ"ל אי תוך שלש מיירי ויכול למחות בין בעל הגג בבעל החצר בין בעל חצר בבעל הגג מלהשתמש על הזיז. אבל לאחר שהחזיק שלש שנים אינו יכול למחות בעל החצר בבעל הגג. אי נמי לאחר שלש מיירי ופי' דיכול למחות בעל הגג בבעל החצר ואינו יכול למחות בעל החצר בבעל הגג. אבל תוך שלש שנים כל זמן שלא החזיק יהיה זיז טפח כמו פחות מטפח. החזיק בזיז שהוא רחב טפח באורך ארבעה טפחים בולט מן הכותל ולחוץ, החזיק נמי בזיז שהוא רחב ארבעה על ארבעה. והוא הדין נמי אם החזיק ברוחב טפח במשך עשרה, לא החזיק כי אם ברוחב ארבעה. אבל אם החזיק ברוחב טפח במשך ש[ל]שה, לא החזיק ברוחב שלשה. אלא מה שהחזיק החזיק ולא יותר.
לא יפתח אדם חלונות לחצר שיש לו שותפות בה וכ"ש לחצר חבירו. ואם פתח לא הויא חזקה עד שלש שנים.
<h2>דף ס.</h2>
והיכא דהחזיק אדם לחצר חבירו חלונות, ועמד בעל החצר וסתמן בפניו. פירוש שבנה כותל כנגדו, והוא שתק לאלתר הויא חזקה.
לקח בית בחצר אחרת לא יפתחנו לחצר השותפין. בנה עלייה על גבי ביתו לא יפתחנו לחצר השותפין. אלא אם רצה מחלק חדרו לשנים בגובה או ברוחב, ודרך פתח שלו יוצאין לחצר.
לא יפתח אדם לחצר השותפין אפילו היכא דיש לו חזקה פתח כנגד פתח, חלון כנגד חלון, אלא ירחיק משהו זה שלא כנגד זה. היה קטן לא יעשנו גדול, אחד לא יעשנו שנים. אבל פותח הוא לרשות הרבים פתח כנגד פתח וחלון נגד חלון.
אין עושין חלל תחת רשות הרבים בורות שיחין ומערות אע"ג דמקבל עליה כל ההיזק דקא אתי מחמתיה.
אין מוציאין זיזין וגזוזטראות לרשות הרבים אא"כ כונס לתוך קרקע שלו את כותלו כשיעור הוצאת זיז ומוציא. ואומר ר"י האלפסי דאיכא מאן דאמר דלמעלה מגמל ורוכבו מוציאין. אבל למבוי מוציאין, אי מחלי ליה כל בני המבוי. אילן הנוטה לרשות הרבים, אי קפדי בני רשות הרבים קוצצו.
<h2>דף ס:</h2>
כנס ולא הוציא יחזור ויוציא, אבל אינו מחזיר כתלים למקומן. דמיצר שהחזיקו בו אסור לקלקלו.
לקח חצר ובה זיזין ה"ז בחזקתה. ואם נפלה חוזר ובונה אותה להוציא זיזין כבתחילה.
<h2>דף סא.</h2>
המוכר את הבית לא מכר את היציע אע"פ שהוא פתוח לתוכו והוא דהוי ארבע אמות. מאי יציע, אפתא. אמר רב יוסף ברקא חלילא. פירש רשב"ם זצ"ל בנין נמוך אצל הבית מצדו או מאחוריו, אלא שעשוי חלונות חלונות לנוי בכל סביביו.
<h2>דף סא:</h2>
ולא את החדר שלפנים הימנו, העשוי לשמירת ממונו ואין תשמישו שוה לבית, אע"פ שמצר לו מוכר ללוקח בשטר מכירה מצרים החיצונים שחוץ לחדר, מצרים הרחיב לו. המוכר בית לחבירו בבירה גדולה, ואיכא דקרו לבירה בירה ולבית בית ואיכא דקרו נמי לבירה בית, אע"פ שמצר לו מצרים החיצונים, מצרים הרחיב לו, הואיל ולא כתב לא שיירית בזביני אילין שבתוך ארבעה מצרים הללו קדמי כלום.
האי מאן דאמר לחבריה ארעא שקניתי מפלוני מזבנינא לך ואית ליה תרי, יטול הלוקח הפחותה דידו על התחתונה. ואי אמר ליה ארעתא מיעוט ארעתא שתים. ואי אמר ליה "כל ארעתא" יהיב ליה כל ארעתא דאית ליה, לבד מגנות וכרמים. ואי אמר ליה זיהרי, יהיב ליה אפילו גנות ופרדסים וכרמים לבד מבתי ועבדי. ואי אמר ליה ניכסי, יהיב ליה אפילו בתי ועבדי.
<h2>דף סב.</h2>
מצר לו מצר אחד ארוך ומצר אחד קצר, קנה כנגד ראש תור.
ואם ראובן מצרן מזרח ומערב, ושמעון מצרן צפון ודרום, לא יכתוב שדה שבין שדות ראובן ושמעון אני מוכר לך, דאתי למיפלג ליה באלכסון. אלא יכתוב מצר ראובן רוחין תרין, ומצר שמעון רוחין תרין. ואם סיים לו את הקרנות או שמצר לו כמין גא"ם, או לסירוגין, המוציא מחבירו עליו הראייה. ושטר שכתובים בו כל המצרים, רק שכתובים להפך, פסק רבינו יצחק בר' אשר זצ"ל דכשר.
<h2>דף סב:</h2>
מצר לו מצר ראשון שני ושלישי ומצר רביעי לא מצר, קנה כל השדה. ומצר רביעי הוא מובלע תוך שני המצרים שמכאן ומכאן, וליכא עליה ריכבא דדיקלא ולא הוי תשעה קבין קנאו. לא מיבלא ואיכא עליה ריכבא דדיקלי, אי נמי הוי ט' קבין לא קנאו. מיבלע ואיכא עליה, לא מיבלע וליכא עליה, שודא דדייני.
פלגא דאית לי בארעא, פלגא. פלגא בארעא דאית לי ריבעא. ויכול שותף למכור קודם חלוקה, וממכרו ממכר.
המוכר מקצת שדהו לחבירו וכתב לו מצר מזרח ארעא דמינה פליגא או דמינה פסיקא ומצר מערב פלוני, וכן הולך וחושב כל המצרים, פלגא מכר לו. לא אמר לו אילין מצרנאה כסדר שכתב, תשעה קבין מכר לו.
<h2>דף סג.</h2>
שכיב מרע או כל המחלק נכסיו על פיו, שאמר פלוני יחלוק בנכסיי פלגא שקיל. תנו חלק לפלוני בנכסיי שקיל ריבעא. האומר תנו חלק לפלוני בבור של מים מכונסין אי נמי בבור של יין, סומכוס אומר אין פחות מרביע. ואם אמר תנו חלק לפלוני בבור למלאות חבית דהיינו להשקאת בהמותיו (ו)אין פחות משמונה. לקדירה לצורך תיקון מאכל אינו פחות משנים עשר. לטפיח כלי קטן לשתות בו בני אדם, אין פחות מששה עשר בבור. כתב רבינו חננאל זצ"ל דהני שמעתתא דרבה והא מתניתא דסומכוס בהקנאת מתנה דייקינן, אין למידין מהם לדינים אחרים, אבל במקח וממכר בענין זה דמים מודיעין. ובההיא דרבה פרשב"ם זצ"ל במוכר וכ"פ רשב"א זצ"ל. ור"י אלפס זצ"ל כתב הני שיעורי דמיפרשי בהאי תניא לענין חבית וקדירה וטפיח לא קיימינן על טעמייהו שפיר, הילכך לא גמרינן מינייהו לדינא אחרינא.
המוכר בית לחבירו על מנת שדיוטא העליונה שלו. הוא גג שיש לו מעקה גבוה עשרה, דבלאו הכי היא של מוכר כדאמרינן במתני', אהני תנאי שאם רצה המוכר להוציא זיזין מדיוטא העליונה כנגד חצר של לוקח במכר לו הבית והחצר מוציא. וכל שכן דאי נפלה הדר בני לה. פרשב"ם זצ"ל וכן נראה לאבא מרי זצ"ל עיקר.
<h2>דף סג:</h2>
האי מאן דזבין ביתא לחבריה, אי כתב ליה עומקא ורומא קני עומקא לחפור בורות שיחין ומערות תחת קרקעית הבית, דמסתמא היא של מוכר לחפור ובלבד שלא יזיק לבעל הבית. ואהני רומא למקני גג שיש לו מעקה גבוה עשרה, ולבנות באויר על גביו [אם רוצה] בונה דמסתמא האויר של מוכר לבנות באויר. וכגון שלא יכביד על ביתו של לוקח. אבל בור ודות שאין תשמישן שוה לבית לא קנה, עד דכתב ליה מארעית תהומא עד רומא דרקיעא.
<h2>דף סד.</h2>
בור בחפירה ודות בבנין, אחד זה ואחד זה בקרקע. והיכא ששייר המוכר בור ודות לעצמו, צריך ליקח לו דרך. ואם אמר לו חוץ אלו אין צריך לקנות לו דרך. מכרן לאחר והבית עיכב לעצמו אין הלוקח צריך ליקח לו דרך.
<h2>דף סה.</h2>
שני בתים זה לפנים מזה ודריסת הפנימי על החיצון, שניהם במכר שמכרם יחד לשני בני אדם, או שניהם במתנה אין לו דרך לפנימי על החיצון וכ"ש חיצון במתנה ופנימי במכר, חיצון במכר ופנימי במתנה, יש לו דרך לפנימי על החיצון.
המוכר את הבית סתם מכר את הדלת ואת הנגר ואת המנעול, אבל לא את המפתח. מכר מכתשת הקבועה ולא המיטלטל. מכר את האיצטרוביל, עגול שסביב הריחיים. ולא את האפרכסת. כללא דמילתא כל תשמישי בית הקבועים מכורים בכלל בית והמיטלטלים אינם מכורים. ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכו הני נמי מיזדבני. אבל שאר מאני דתשמישתא לא, שלא ריבה בלשון זה אלא תשמישים המיוחדים לבית זה שאין רגילים להשאילם מפני כבידם.
<h2>דף סז.</h2>
תיקנו רבותינו הגאונים ז"ל לגבות כתובה ממטלטלים והוא הדין מזוני, דתנאי כתובה ככתובה. אבל פרנסה דהיינו עישור נכסים שהבת נוטלת מנכסי אביה בשביל פרנסת הבעל להנשא בו, אינה מתנאי כתובה, וממקרקעי ולא ממטלטלי, ומגבינן לה אפילו מאיצטרובלי ומשכירות הבית שהשכיר אביהם לשנה ומת תוך חצי שנתו.
המוכר את החצר סתם מכר בתים הפתוחים לחצר בורות שיחין ומערות שבתוך החצר אע"ג דבכלל בית לא מיזדבני, לגבי חצר מיהא בטלי. ורבינו ברוך זצ"ל מארץ יון אומר דדוקא כשכתב לו מארעית תהומא עד רום רקיעא. אבל לא תשמישי בית שאינם קבועים כל הנך דאמרינן לעיל. ובזמן שאמר לו "הוא וכל מה שבתוכו" הרי כולן מכורין. ולא חיטי ושערי. בין כך ובין כך לא מכר המרחץ ובית הבד שבתוכו. המוכר את החצר מכר בתים הפנימיים ובתים החיצונים הפתוחים לחצר. אבל לא את הסלעים בצונמא, או קרקע שעפרה חול שמוציאין ממנו זכוכית. חנויות הפתוחות לתוכה ולרשות הרבים אי רוב תשמישתייהו לבר, פירוש שפתח הפתוח לצד החצון פתוח יותר להשתמש בו מפתח הפנימי, אינן נמכרות עמה. אם רוב תשמישתייהו לגיו נמכרות עמה.
<h2>דף סז:</h2>
מכר לו חולסית ומצולה, החזיק בחולסית קנה מצולה. החזיק במצולה קנה חולסית.
המוכר בית הבד מכר את הים, דהיינו עריבה עגולה כעדשה. ואת הממל, דהיינו אבן נקובה שמפרכין בה זיתים דומיא דמכתשת. והעץ עצמו שמפרכין בו. ואת הבתולות, דהיינו כלונסות של ארז שנועצין בארץ בראש הגת מכאן ומכאן ונקובים זה כנגד זה, ונותנים בריחים מזה לזה ומעמידים הקורה על הבריחים, ואת הנסרים הנתונים סביב הזיתים בבית הבד כדי שלא יתפזרו אנה ואנה בהכבד הקורה עליהם. ואת הריחים התחתונה שטוחנים בה זיתים אחר שמפרכים אותם. אבל לא את העכירים דהיינו נסרים שנותנים על הזיתים בבית הבד כשמורידים עליהם הקורה לכובשם. ולא את הגלגל, שמגלגלין בו את הקורה להעלותה ולהורידה. ולא את הקורה ולא את הריחיים העליונים. ולא השקין והמרצופין לשאת בהם זיתים לבית הבד. ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכו הרי כולן מכורין. ודוקא הני דצריכי לבית הבד אבל שאר תשמישים שהיו מונחים בתוכה להשמר אינם מכורים. וצריך עיון בשקין ומרצופין, אי מכורין או לא.
המוכר את המרחץ מכר בתים החיצונים והפנימיים, ואת הבית שמצניעים בו נסרים שנותנים על גבי קרקע של מרחץ, ועומדין עליהן הרוחצים שלא יכוו רגליהם מחום הקרקע, אי נמי שלא יטנפו רגליהם. ואת בית היקמים, פירוש גיגיות שמשימים בהם מים חמים. ויש מפרשים כעין סודר שמעטיפים בהם ראשם [שלא יזוקו] מחום המרחץ. ואת הספלים, לתת בהם מים לרחוץ. ויש גורסין ספסלים, שעליהם מפשיטים בני אדם בגדיהם. ואת בית הוילאות מסך כנגד הפתח. אי נמי בגד שמסתפגין בו דהיינו אלונטית אבל לא את הנסרים עצמם. ולא יקמים עצמם, ולא ספלים וספסלים עצמן ולא וילאות עצמן. ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכו הרי כולן מכורין. אבל לא בריכות המספיקות מים בין בימות החמה בין בימות הגשמים. ולא בית כניסת עצים, לא מכר לא הבית ולא העצים. ואם אמר לו מרחץ וכל (תשמשי) [תשמישיו] אני מוכר לך אף אלו מכורין. וכגון שמצר לו מצרים החיצונים, והנך בתוך המצרים.
<h2>דף סח.</h2>
אם אמר לו בית הבד וכל תשמישיו אני מוכר לך ואילין מצרנאה, ומצר לו חוץ החנויות ששוטחין בה שומשמין לייבשן כדי לעשות מהם שמן בבית הבד, כיון שהבליען תוך המצרים קנאן.
המוכר את העיר מכר בתים בורות שיחין ומערות וחצירות ומרחצאות ושובכות ובית הבדים ובית השלחין שחוץ לעיר וסמוכין לעיר. אבל לא את המטלטלין מאני תשמישתיהו כגון תנור וכיריים, וכל הנך מטלטלין דלעיל דאמרן בהו לא מכר. וכל שכן חיטי ושערי. ובזמן שאמר לו היא וכל מה שבתוכה, אפילו היו בה בהמה ועבדים כולם מכורים. וכ"ש חיטי ושערי כסף וזהב. ולא מכר את הסנטר, דהיינו עבד הממונה להגיד ולאחווי תחומי השדות של מי זה ושל מי זה. אי נמי שומר העיר. א"נ באגי דהיינו שדות שסביב המדינה. רבי יהודה אומר אנקולמוס מכור. הוא סופר המלך לכתוב מספר השדות והבתים ואנשים לתת מס של כל אחד ואחד לשר העיר.
<h2>דף סח:</h2>
המוכר את השדה מכר את הכרם דכל אילנות בכלל שדה, אחד גפנים ואחד כל אילן. ואת האבנים שהם לצורכה. הכא תרגימו אבני דאכפי, פירוש אחר שקצרו העומרים מניחים אותם בשדה לייבשם. ומניחין אבנים עליהם שלא יפזרם הרוח. לרבי מאיר כיון דמתקנן ומזומנות לכך אפילו מונחות חוץ לשדה. לרבנן עד דמנחן בתוך השדה, עולא אמר אבנים הסדורות בתוך השדה לעשות גדר לשדה. ולרבי מאיר מתקנן אע"ג דלא סידרן. ואת הקנים שבכרם שהם לצורכו, דהיינו קנים המוחלקים ומפוצלים שמעמידים תחת הגפנים לזוקפן, לרבי מאיר כיון דמשפיין ומזומנים לכך אע"ג דלא מוקמי. לרבנן והוא דמוקמן. ואת התבואה המחוברת לקרקע, אע"ג דמטאי למיחצד. ואת חיצת הקנים, פירוש קנים הרבה גדילים בקלח אחד כשהוא פחות מבית רובע, ואע"ג דאלימי. ואת השומירה שאינה עשויה בטיט אע"ג דלא קביעא בקרקע. ואת החרוב שאינו מורכב ואת בתולת השקמה, אע"ג דאלימי. אבל לא מכר את האבנים שאינם לצורכה, לרבי מאיר דלא מתקנן לרבנן דלא מחתן, ולעולא לרבי מאיר דלא מתקנן לרבנן דלא סידרן. ולא את הקנים שבכרם שאינם לצורכו, לרבי מאיר דלא משפיין, לרבנן דלא מוקמן. ולא את התבואה התלושה מן הקרקע, אע"ג דצריכי לארעא לשוטחה בשדה להינפח מרוח הקרקע ולהתייבש. ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכה הרי כולן מכורין. ובין כך ובין כך לא מכר את חיצת הקנים שהיא בית רובע, אע"ג דקטיני. וכן ערוגה קטנה של בשמים שאין בה בית רובע ויש לה שם בפני עצמה דקרו לה כבי וורדא דפלניא, אינה נמכרת עמה. ולא את השומירה העשויה בטיט אע"ג דלא קביעא בקרקע. ולא את החרוב המורכב, ולא את סדן השקמה.
<h2>דף סט.</h2>
מכר את הבית מכר מלבנות של פתחים, וחלונות שעושין סביב המזוזות מלמעלה ומלמטה שהדלת שוקף עליהם, המחוברים בכותל אבנים בטיט. מחוברים בסיכי, פירוש ביתדות ונוח לפרקן ולא מחוברין בטינא מאי תיקו. מלבנות של כרעי המטה. פירוש חתיכות עץ היו נותנים תחת כרעי המיטה כדי שלא ירקבו בקרקע. אי מיטלטלי בהדה פירוש שמחוברין לה במסמרין או בסיכי, מזדבני בהדה. לא מטלטלי בהדה מאי תיקו.
<h2>דף סט:</h2>
הקונה את השדה קנה את המצרים עצמם וכל האילנות הנטועים במצר, דמצרים בכלל שדה.
המוכר שדה לחבירו צריך לכתוב לו משום שופרא דשטרא קני לך דיקלין תאלי הוצין וצינים הם מיני דקלים שאינן טוענין פירות אמר לו "לבר מדיקלא פלניא", אי טבא הוא לחודיה שייריה. ואי בישא הוא כל שכן הנך. אמר לו ארעא ודיקלי מזבנינא לך, אי אית ליה דיקלי יהיב ליה תרי דיקלי לבר אותן שבשדה המכורין בכלל שדה. ואי לית ליה זבין ליה תרי דיקלי, שלא יהא מחוסר אמנה. או ינכה מן הדמים כנגד דמי שני דקלים. ואי אית ליה משעבדי פריק ליה תרי דיקלי. א"ל ארעא בדיקלי מזבנינא לך, פירוש עם דקלים שבתוכו. אי לית בה דיקלי מקח טעות הוא והדרי מעות. ארעא בי דיקלי, כלומר מקום הראוי לדקלים, אי אית ביה דיקלי קני, ואי לא לא יהיב ליה. א"ל שדה לבר מאילני אני מוכר לך, ואית בה אילני ודיקלי וגופני, לא שייר אלא באילני שאין העול כובשן. אבל דיקלי וגופני מכורין. וכן אי לית בה אלא (אילני) [דיקלי] לבר מדיקלי כל שעולין לה בחבל ללקט פירותיו הויא שייור. לית בה אלא דיקלי וגופני ואמר לבר מאילני, שייר הגפנים. לית בה אלא גפנים או דקלים ואמר "לבר מאילני" שיירם.
<h2>דף ע.</h2>
א"ל חוץ מחרוב המורכב פלוני וחוץ מסדן השקמה פלוני, או שא"ל חוץ מחצי חרוב פלוני חוץ מחצי סדן פלוני, לא קנה כל החרובין והסדנים, ואף לא החצי שהתנה בו.
<h2>דף ע:</h2>
המפקיד אצל חבירו בשטר וא"ל החזרתיו לך נאמן ובשבועה. ושטר כיס היוצא על היתומים נשבע וגובה מחצה מלוה ומחצה פקדון מישתבעי יתמי שבועת יורשין ופטורין. דלהעמיד ממון בידן לא אמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו. וכשנשבע על מחצה מלוה כתב ריב"ם זצ"ל שנשבע שבועה שיש לי בידם ואין לי בידם פחות ממחצה.
<h2>דף עא.</h2>
לא את הבור שבשדה ולא את הגת ולא את השובך אע"פ שאמר לו "כל מה שבתוכה" בין חריבין בין יושבין. בד"א כל הני לא מכר דמתני' במוכר. אבל בנותן מתנה נתן את כולן אפילו חרוב המורכב וסדן השקמה ובור וגת ושובך. ומיהו אם יש מעות בשדה או תבואה תלושה שאינה צריכה לקרקע, או כל דבר שלא הוצרך תנא דמתניתין להזכיר ולומר לא ינהג זה הדין ולא מכר לאו דעתיה דנותן לאקנויי בהם למקבל מתנה.
האחין שחלקו זכו בשדה זכו בכולה, אפילו בור גת ושובך שבשדה קנה. ומיהו להיות לו דרך לפנימי על החיצון איכא למימר דאית ליה. המחזיק בנכסי הגר החזיק בשדה החזיק בכולו ואפילו בחרוב וסדן דכשתי שדות ואין מיצר ביניהם דמו.
ההוא דאמר "הבו ליה לפלניא ביתא דמחזיק מאה חביות". אישתכח דהוה מחזיק מאה ועשרין חביות. ולא היה לו בית אחר של מאה. אמר רב אשי זכה בכל הבית. מכר קרקע שייר שני אילנות לפניו, יש לו בקרקע ליטע אחרים במקומם.
<h2>דף עג.</h2>
המוכר את הספינה מכר את התורן, (שפורמין) [שפורסין] עליו את הוילון בראש הספינה, ואת הוילון ואת העוגיון, הם של ברזל ומשליכין במים להעמיד הספינה במקום אחד. ואת החבלים ומשוטות, שמושכין בהם את הספינה. ואת הכבש ואת לוח החקוק באמצעיתו ונתון בצד הספינה לשבת בו להפנות. ואת בור המים שבתוכו, ששותין בו מים מתוקים לפי שמי הים מלוחים, ולא מכר את הביצית, היא ספינה קטנה שקושרין לספינה גדולה ועולין בה ליבשה.
<h2>דף עה:</h2>
מטלטלין ניקנין במשיכה כל שהו. וספינה לא קנה עד שימשוך את כולה, שיבא סוף הספינה במקום שהיה ראשה עומד.
<h2>דף עו:</h2>
ספינה דקיימא ברשות הרבים ואמר לו מוכר ללוקח לך חזק וקני, והוא לקחה ואחז בה דהיינו מסירה קנאה. אמר ליה לך משוך וקני ואחז בה, לרבי קנה. לרבנן לא קנה עד שימשכנה לסימטא. המסירה קונה ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם. והמשיכה קונה בסימטא ובחצר של שניהם. והגבהה קונה בכל מקום, ואפילו ברשות המיוחדת למוכר לבדו.
<h2>דף עז.</h2>
לפירוש רשב"ם זצ"ל המוכר שטר לחבירו ומסרו לו, ואמר לו בשעת מסירה הריני מקנה לך במסירה זו כל השיעבוד שבו, קנאו לוקח לגבות בו כל חוב הכתוב בו. ולפירוש רבינו תם זצ"ל לא קנאו עד שיכתוב לו נמי עליו שטר מכירה ויכתוב בו "קני לך איהו וכל שיעבודיה", וימסרנו כמו כן לידו.
אמר זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה. אומר רבינו תם זצ"ל דבשטר מתנה איירי, אבל בשטר מכר כיון שזכו לו בשדה, מסתמא אדעתא דכתבו לו אחריות זכו לו, ואינו חוזר בשדה וכן הורה רשב"א זצ"ל הלכה למעשה. ויש לסמוך על דבריו. וריב"א זצ"ל אומר דבשטר מכר דווקא איירי דחוזר בשטר, וכשחוזר בו המוכר מלכתוב שטר מכר, יד לוקח על העליונה, אם ירצה יעמוד במקחו בלא אחריות ואם רוצה לחזור בו חוזר. אבל בשטר מתנה אף בשטר [אינו חוזר]. על מנת שתכתבו את השטר חוזר בין בשטר בין בשדה.
אם קדם המוכר וכתב שטר ללוקח, כיון שזכה הלוקח בקרקע נקנה לו השטר בכל מקום שהוא.
<h2>דף עז:</h2>
אבל לא מכר את העבדים המשמרים ומנהיגים את הספינה. ולא את המרצופין, דהיינו שקים גדולים שבהם משימין הפרקמטיא. ולא עיסקא דבגוה. ובזמן שאמר לו "היא וכל מה שבתוכה" הרי כולן מכורין.
מכר את הקרון לא מכר את הפרדות המושכות בקרון. מכר את הפרדות לא מכר את הקרון. ובזמן שאדוקים בו מכר הכל.
מכר את הבקר לא מכר את הצמד. מכר את הצמד לא מכר את הבקר ואם כל בני העיר קורין גם לבקר צמד הדמים מודיעים. ואי איכא דקרו לצמד צמד ולבקר בקר ואיכא דקרו לבקר נמי צמד, לרבי יהודה הדמים מודיעים ולרבנן אין הדמים מודיעים. ואונאה וביטול מקח אין שייך כאן אלא בכדי שהדעת טועה. אבל מצמד שוה פשוט במאתיים זוז, מתנה הוא דיהיב ליה.
<h2>דף עח.</h2>
המוכר את החמור לא מכר את כליו, דהיינו שק ודיסקיא. וכומני, דהיינו מרכבתא דנשי. אם אינן עליו בשעת מכירה. ואוכף ומרדעת אם עודן עליו בשעת מכירה מכורין. אבל אוכף ומרדעת ואין עודן עליו, ושק ודיסקיא וכומני עודן עליו, המוציא מחבירו עליו הראייה דבעיא היא ולא איפשיטא. ולרבי יהודה אין כליו מכורין אפילו עודן עליו.
<h2>דף עח:</h2>
המוכר חמור ופרה סתם לא מכר וולדותיהם. אמר לו חמור מניקה אני מוכר לך ולדה מכור. פרה מניקה אני מוכר לך לא מכר ולדה עמה. המוכר שפחה מכר לו כלים שעליה אפילו הן מאה. אבל לא את השיריים ולא את הנזמים ולא את הטבעות ולא את הקטלאות שבצוארה. שפחה ומה שעליה אני מוכר לך הרי כולן מכורין. שפחה מעוברת אני מוכר לך, פרה מעוברת אני מוכר לך מכר את הולד. שפחה מניקה אני מוכר לך לא מכר את הולד. וכן פרה.
המוכר אשפתו, מקום שהוא עמוק שלשה או גבוה שלשה שרגיל לתת שם זבל בהמותיו, מכר זיבלה. מכר בור של מים מכונסים מכר מימיו. מכר כוורת מכר דבורים. מכר שובך מכר יונים שבו ושבאין לתוכו אומר רשב"ם זצ"ל אם מכר זבל לא מכר אשפה, מכר מימיו לא מכר בורו. ובתוספתא [פ"ד ה"ד] גרסינן מכר דבורים מכר כוורת, מכר יונים מכר שובך. ושמא אמת כדברי הברייתא.
<h2>דף פ.</h2>
הלוקח פירות שובך מפריח בריכה ראשונה (וגם) של שנה זו, [וגם] בריכה ראשונה שתלד ההיא בריכה ראשונה לסוף ב' חדשים. מפריח, פירוש מעכב לעצמו.
המוכר פירות כוורת של שנה אחת נוטל ג' נחילין. ומכאן ואילך יגרום להם המוכר שיסתרסו מאיליהן ויעשו דבש. רבי יוחנן אומר נוטל שלשה נחילים במסרס. פירוש בדילוג, דהיינו ראשון שלישי וחמישי והשאר למוכר. במתניתא תנא נוטל שלשה זה אחר זה, מכאן ואילך נוטל אחד ומניח אחד. ואומר רשב"ם זצ"ל דכן הלכה. ורבינו ברוך זצ"ל מארץ יון מפרש המוכר נוטל שלשה נחילים הראשונים לצורכו, ומסרס אפילו אינו חוזר אם רצה המוכר לסרסן רשאי. חלות דבש מניח שתי חלות. זיתים לקוץ, מניח שני גרופיות. פירוש ענפים.
<h2>דף פ:</h2>
הלוקח אילן מחבירו לקוץ מגביה מן הקרקע טפח, בתולת השקמה שלשה טפחים, סדן השקמה שני טפחים, בקנים ובגפנים מן הפקק ולמעלה, בדקלים ובארזים חופר ומשרש.
<h2>דף פא.</h2>
הקונה שני אילנות בתוך שדה חבירו הרי זה לא קנה קרקע סביביו, וכשיתייבש יעקרם וילך. הגדילו והרחיבו הענפים הרבה לא ישפה אותם בעל הקרקע אע"פ שהצל רע לבית השלחין. העולה מן הגזע דהיינו כל האילן חוץ לקרקע של בעל האילן ויקוץ. מן השרשים של בעל הקרקע.
<h2>דף פג.</h2>
קנה שלשה שהם מקורבים ארבע אמות, או מרוחקים שש עשרה אמה ולא שש עשרה בכלל קנה אילנות שביניהם וקרקע שתחתיהן וביניהן וחוצה להן כמלא אורה וסלו. הגדילו ישפה. ואותו מלא אורה וסלו אין זה וזה רשאין לזורעו. יבש האילן או נקצץ יש לו קרקע ליטע אחר במקומו. פחות מארבע או [יתר] מי"ו, או שלקחן זה אחר זה, לא קנה את הקרקע ולא האילנות שביניהם. כשהוא מודד ארבע אמות או שש עשרה, לא ממקום קצר דהיינו גובה האילן ולא ממקום רחב דהיינו סמוך לקרקע, אלא מן הבינוני הוא מודד.
מכר לו אילן אחד שיש לו שלשה בדין מרוחקים זה מזה ארבע אמות, והעלתה קרקע שירטון, ונראין בשעת מכירה כשלשה אילנות, יש לו קרקע כדין שלשה אילנות. אבל מכר לו שלשה בדין משלשה אילנות ושייר לעצמו רוב כל אילן ואילן, שייר גם הקרקע לעצמו.
מכר לו שנים בתוך שדהו ואחד על המצר, או בשל חבירו לא קנה קרקע.
<h2>דף פג:</h2>
היה בור או אמת המים או רשות הרבים מארבע אמות עד שש עשרה אמות או ריכבא דדיקלא מפסיק ביניהם לא קנה קרקע.
היה ארז ביניהם קנאו, וגם הקרקע. בד"א דקנה קרקע שביניהם דקיימי כחצובא, אבל כשורה לא.
המוכר את הראש בבהמה גסה [לא] מכר את הרגליים. מכר את הרגליים לא מכר את הראש. מכר את הקנה דהיינו ריאה לא מכר את הכבד. מכר את הכבד לא מכר את הריאה. אבל בבהמה דקה מכר את הראש מכר את הרגלים, מכר הרגליים לא מכר את הראש. מכר את הקנה מכר את הכבד, מכר הכבד לא מכר את הקנה. בד"א במקום שלא נהגו אבל במקום שנהגו הכל כמנהג המדינה. מכר את הראש לא מכר את הלחי. ואם היה טבח כהן הכל מכור.
ארבע מדות במוכרין. התנה לו למכור חיטין יפות ונמצאו רעות, הלוקח יכול לחזור בו ולא מוכר אפילו הוקר השער. רעות ונמצאו יפות, מכור יכול לחזור בו ולא לוקח, ואפילו הוזל השער. רעות ונמצאו רעות יפות ונמצאו יפות אין אחד מהם יכול לחזור בו ואפילו הוקר השער או הוזל. וכן אם אמר לו חיטים סתם אני מוכר לך. אדומה ונמצאת לבנה, לבנה ונמצאת אדומה, עצי זית ונמצאו של שקמה, של שקמה ונמצאו של זית, יין ונמצא חומץ, חומץ ונמצא יין, שניהם יכולים לחזור בהם.
מכר לו שוה ארבע בחמש דאיכא ביטול מקח, ולא הספיק בכדי שיראה לתגר או לקרובו עד שהוקרו ועמדו בשבע, לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר, אע"פ שלפי מה שהוקרו איכא ביטול מקח לגבי מוכר. מכר לו שוה חמש בארבע והוזלו, ועמדו על שלש, מוכר יכול לחזור בו ולא לוקח. ירושלמי, מכר לו שוה חמש בשש ולא הספיק לישא וליתן עד שהוקיר המטבע, רבי יעקב ורבי אבהו בשם רבי יוחנן כשם שבטל מקח מאצל זה כך בטל מאצל זה.
<h2>דף פד:</h2>
המוכר פירות לחבירו סתם, ופסק לו הדמים כשער הידוע כל איפה בכך וכך. ומשך כגון בסימטא ובחצר של שניהם, קנה [אע"פ] שלא מדד, אבל אם לא פסק אע"פ שמשך ומדד לא קנה. מדד ולא משך לא קנה וכגון שמדד בכליו של מוכר והניח על גבי סימטא. אבל מדד ונתן לכליו של לוקח קנה. ובשליפי רברבי מוקי לה בגמרא, דלא שייכא משיכה אלא במידי דלאו בר הגבהה הוא.
<h2>דף פה.</h2>
כליו של לוקח קונה לו בסימטא ובחצר של שניהם, ואפילו ברשות מוכר, וכגון דאמר ליה בהדיא קני לך כליך. חוץ [מ]ברשות הרבים ומחצר שאינה של שניהם. ארבע מדות במוכרים. מדה של לוקח (כיון) [אע"ג דלא] (ש)נתמלאת המידה קנה, אי קיימא בסימטא או בחצר של שניהם, או אפילו בחצר של מוכר ואמר ללוקח קני לך כליך. מדה של מוכר אפילו ברשות לוקח לא קנה עד שישפכם על גבי קרקע. מדה שהושאלה לשניהם ויש בה שנתות לכל לוג, ואמר לו הין בי"ב סלעים לוג בסלע אני מוכר לך, עד שלא נתמלאת המידה למוכר, אם נשפך היין או השמן או שהוקיר, משנתמלאת המידה ללוקח, דלכך הושאלה להם למוכר למדוד וללוקח ליטול בה מקחו, עד שיצניענו או שיניחנו בכליו. הילכך משנתמלאת נעשית כליו. אבל מדה של לוקח ויש בה שנתות כדפ' משהגיע לשנתות קנה. הביא המוכר תבואתו למכור בבית לוקח, כיון שקיבל עליו המוכר ואמר "כל תבואה זו קנויה לך בכך וכך כל סאה וסאה" קנה לוקח מיד, אע"פ שלא מדד, דקני ליה רשותו. ברשות מוכר או נפקד לא קנה עד שיגביה או עד שיוציאנה במשיכה מרשותו לסימטא, או שצירף ידו למטה משלשה ברשות הרבים סמוך לאיסקופה הניחה וקיבלה או שיקבל עליו המוכר או הנפקד במצות המפקיד לייחד לו רשותו ללוקח לקנות הפירות באשר שם או עד שישכור.
<h2>דף פו:</h2>
כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה ואפילו ברשות לוקח ובכליו של לוקח. כור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך ראשון ראשון קנה.
<h2>דף פז.</h2>
המוכר פשתן לחבירו. שליפי זוטרי לא קנה עד שיגביה. ואם היה מחובר לקרקע ואמר המוכר ללוקח לקט מן הפשתן עצמו קצת ויתייפה הקרקע ויהיה נקי לחרישה ובזה תחזיק בקרקע לקנות פשתן המחובר בה, ואע"ג דלא זבין ליה ארעא קנה הפשתן. והרב ר' ברוך זצ"ל מארץ יון כתב, לקט לי פשתן וקני כל מה שעליה בשכרך, דבההיא הנאה דעביד ליה אקנייה מקום הפשתן.
המוכר יין ושמן לחבירו, והיה סרסור ביניהם והמידה שלו היא, ודרך הסרסור לקנות מבעל הבית ומוכר לאחרים ומרויח וקני ליה כליו של סרסור, הואיל ולעצמו מודד, ואחר כך מוכר ללוקח. הילכך נשברה החבית נשברה לסרסור. חייב להטיף לו שלש טיפין המוכר ללוקח מן הדבוק בדופני המידה לאחר שעירה הימנה את היין או את השמן לכליו של לוקח. הרכינה והיטה על צדה לאחר שעירה הימנה היין או השמן והטיף שלש טיפין ללוקח ומיצת, שניתוסף מיצוי המידה לשולי הכלי במקום אחר, הרי הוא של מוכר והחנוני אינו חייב להיטיף שלש טיפין. וריב"ם זצ"ל פירש אם היה סרסור ביניהם ומדד להם כדרך הסרסורים שמודדים בשכר שנותנים להם, ונשברה החבית על ידי מדידה, שלא נזהר בה יפה ובלא אונס, נשברה לסרסור. וכן פירש הרב ר' ברוך זצ"ל מארץ יון. ויש מפרשים דחבית של מידה אם נשברה יפסיד, ואין אחד מהם חייב לשלם לו דמי הכל[י].
<h2>דף פז:</h2>
השולח את בנו אצל חנווני ופונדיון בידו, מדד החנווני לתינוק שמן באיסר, ונתן לו איסור בידו להביא לאביו, ושיבר התינוק את הצלוחית ונשפך השמן ואיבד את האיסר, החנווני חייב לשלם השמן והאיסר. ועל הצלוחית פטור, דאבידה מדעת היא משמסרה לתינוק שאינו יודע לשומרה הפקר היא. ואם נטל החנווני הצלוחית מיד התינוק למוד בה לאחרים והחזירה ליד התינוק חייב. ורבי יהודה פוטר בכולן.
<h2>דף פח.</h2>
הנוטל כלי מבית האומן על מנת לבקרו ונאנס בהליכה חייב. והני מילי שקצץ לו דמים או ששער שלהם ידוע ובזבינא חריפא שאין כאן הנאה למוכר כלל שהרבה קונים ימצא. אבל בחזירה כשביקרו ולא נתקבל בעיניו, פטור מאונסין וחייב בגניבה ואבידה.
הסיטון, שקונה חיטין הרבה ויין ופירות הרבה ומוכר לחנוונים, מקנח את מדותיו אחד לשלשים יום. בעל הבית אחד לשנים עשר חדש. רשב"ג אומר חילוף הדברים. חנווני מקנח מדותיו פעמיים בשבת, משקלותיו פעם אחת בשבת. ומקנח מאזנים על כל משקל ומשקל. והני מילי בלח, אבל ביבש כגון כמון ופלפלין אינו צריך. חייב להכריע לו טפח היה שוקל עין בעין כגון במקום שנהגו שלא להכריע, נותן לו את גירומיו אחד ממאה בלח. וביבש מיבעיא לן אי נותן לו אחד ממאתיים או מארבע מאות. ולא איפשיט. ולפחות מליטרא לא בעינן הכרע טפח.
<h2>דף פט.</h2>
מקום שנהגו למוד בדקה, פירוש הקב לא ימוד בגסה, פירוש סאה. ואפילו במקום שמוחקין. בגסה לא ימוד בדקה. למחוק את המדה לא יגדוש. לגדוש לא ימחוק ואם אמר הריני גודש במקום שמוחקין להוסיף על הדמים, והריני מוחק במקום שגודשין לפחות מן הדמים, אין שומעין לו. כתב הרב ר' ברוך זצ"ל מארץ יון, לאו דאסור לעשות כן אם היה על תנאי, אלא כגון שקנה סתם. וי"א דאפילו בתנאי אסור לעשות כן. אין מעיינין במקום שמכריעין ואין מכריעין במקום שמעיינין ואם אמר הריני מעיין במקום שמכריעין לפחות מן הדמים או שאמר הריני מכריע במקום (אין) [ש]מעיינין להוסיף על הדמים אין שומעין לו.
<h2>דף קיא.</h2>
האיש את אמו נוחל ולא מנחיל. ובן קודם לבת בניכסי האם.
<h2>דף קיא:</h2>
האיש יורש את אשתו והוא קודם אפילו לבן.
<h2>דף קיג.</h2>
אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק.
בני אחיות נוחלין ולא מנחילין את אחות אמן ואת אחי אימן.
<h2>דף קיג:</h2>
בכל ירושות בן קודם לבת. אבל אם יש שני אחי האב ולזה בנים ולזה בנות, אלו יורשין חלק אביהן ואלו יורשות חלק אביהן.
<h2>דף קיד.</h2>
קנין, בין במתנת בריא בין במתנת שכיב מרע במקצת, יכול לחזור בו כל זמן שעסוקין באותו ענין.
<h2>דף קיד:</h2>
אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב, אבל אם יש לו בן עומד במקום אביו להנחיל בניכסי אם אביו להנחיל לאחיו מאביו.
<h2>דף קטו.</h2>
סדר נחלות כך הוא. בן וכל יוצאי יריכו קודמין לבת. בת וכל יוצאי יריכה קודמת לאחין. אחין וכל יוצאי יריכן קודמין לאחי האב. ואם יש להם אחיות, הן קודמין להם. והאחיות וכל יוצאי יריכם קודמין לאחי האב. האב קודם לכל יוצאי יריכו, דהיינו אחי המת. אברהם קודם לישמעאל בנכסי עשו. יעקב קודם לאברהם בנכסי עשו. ובכל מקום הזכרים יורשין קודם לנקיבה. ונחלה ממשמשת והולכת למעלה עד ראובן.
<h2>דף קטז:</h2>
מת הבכור בחיי אביו ואחר כך מת אביו, הואיל שאבי הבכור היה מוחזק כשמת בכורו, הרי בן הבכור נוטל פי שנים בנכסי אבי הבכור. ובת בכור אין לה עישור נכסים אלא בנכסי אביה ואי בעאן מסלקינן ליה בזוזי ויהבין לבעלה כד מינסבא.
<h2>דף קכג:</h2>
בכור בן כהן נוטל פי שנים בזרוע ובלחיים ובקיבה. ודווקא במכרי כהונה ודאשתחיט בחיי אבוהון. ואדם שנתן ממונו לצדקה, וזיכה לעני אחד כך וכך ומת העני, בכור בן העני נוטל בה פי שנים. ואם היה קרובו או ריעו ואוהבו שהיה רגיל כל שעה ליתן לו צדקה ומעשר שלו, מכיון שהפריש מעותיו לצדקה או למעשר זכה העני הזה בחלקו שהיה רגיל ליתן לו ואע"פ שלא בא לידו כאילו בא לידו [דמי], דהא אינו יכול לחזור כלל.
הניח להם אביהם פרה מוחכרת או מושכרת ביד אחרים ואין היתומים מעלין לה מזונות, או שהיתה רועה באפר וילדה, אין בכור נוטל פי שנים בוולד. דכל שבחא דממילא ולא אישתני שמיה, כגון דיקלא ואלים ארעא ואסקא שירטון, בכור נוטל בו פי שנים. ואי אישתני שמיה, כגון חפורי והוו שובלי שלוחפי והוו תמרי, או שהשביחו היתומים, אע"ג דלא אישתני שמיה, כגון ענבים ובצרום, אין הבכור נוטל בו פי שנים. ובכולם זוכה הבעל בנכסי אשתו.
<h2>דף קכד.</h2>
יצא עליהם שטר חוב בכור נותן פי שנים. ואם אמר איני נוטל עכשיו חלק בכורה עד פעם אחרת כשארצה ולפיכך לא אשלם למלוה פי שנים רשאי. ונפקא מינה אם אינו יכול לכוף את אחיו שהלכו למדינת הים, שאין מורידין לבעל חוב בקרקע עד דשמעינן טענותייהו, או שהיתומים קטנים ואינו יכול לדון עמהם הבעל חוב.
בכל מקום שנפל לו הגורל בחלק פשוט, שם יטול בלא גורל חלק בכורה.
<h2>דף קכה:</h2>
ההוא דאמר נכסיי לסיבתא, ובתרה לירתיי. הוה ליה חדא ברתא דנסיבא ושכיבא בחיי בעלה ובחיי סיבתא, בתר דשכיבא סיבתא, אם היה בן לבת היה זוכה בנכסים, דלירתיי אפילו לירתי ירתיי משמע. אבל בעל לא זכה דהוי ליה ראוי. דהא אי קדים סיבתא וזבנה זבינה זביני. דכל האומר נכסיי לך ואחריך לפלוני קדם ראשון ומכר, מה שמכר מכר, ואין לשני אלא מה ששייר ראשון.
ואין הבכור נוטל פי שנים במלוה ואפילו בשטר, בין שגבו קרקע בין שגבו מעות. ואי תפסי עלה משכון שקיל פי שנים ואפילו בריבית, ובמלוה שהבכור חייב לאביו פלגי חלק בכורה בינייהו. ולא שקיל בעל במלות אשתו מנכסי מלוג שלה. אע"פ שאין אשה גובה כתובתה לא מן השבח ולא מן הראוי. היא גובה כתובתה מן המלוה, בין גבו קרקע בין שגבה מעות גובה כתובתה מהם.
<h2>דף קכו.</h2>
בכור שמיחה ואמר "אל תשביחו חלקי אלא נחלוק מיד ואשביח אני שני חלקים שלי ואטול כל שבחן". והם נתייאשו מלחלוק והשביחו הנכסים. הרי מיחה בהם ויטול פי שנים. ודוקא כגון ענבים ובצרום, אבל דרכום על מנת לזכות בהם בשבח דריכה לא שקיל בכור פי שנים. ואם נשפך היין או נתקלקל, שאינו שוה כדמי ענבים נוטל פי שנים בדמים שהיו שווים ענבים.
בכור שנטל חלק אחד כפשוט במקצת נכסים, ויתר בכל הנכסים כולם, דיש לבכור קודם חלוקה. הילכך בכור שמכר כל השדה, חלק בכורתו מכר ולא חלק פשיטותו, ולא חלק אחיו. וכ"ש אם מכר חלק בכורתו בפירוש דהוי מכור.
<h2>דף קכו:</h2>
האומר איש פלוני בני שהוא בכור לא יטול פי שנים אין שומעין לו. אבל אם מחל בפירוש הויא מחילה. איש פלוני בני פשוט לא יירש עם אחיו, אין שומעין לו ואפילו מחל הבן בפירוש לא הויא מחילה.
האומר "איש פלוני בכורי הוא" מהימנינן ליה לאב ויהבינן ליה פי שנים. "איש פלוני בכור הוא", ולא אמר "בכורי", לא יטול פי שנים, דדילמא בוכרא דאימא קאמר. ואפילו אי תפס מפקינן מיניה. דתפיסת ספק לא מהניא, אא"כ תפס בעוד שהדבר ודאי קודם שנולד הספק או שטוען ברי לי שהוא חייב לי.
המעיד על פלוני שהוא בכור, אמרינן ליה מנא ידעת אי אמר דהוו קרו ליה בוכרא אי נמי דמסי רוקיה לחוששים בעיניהם, נוטל פי שנים על פיו אם יש אחר עמו.
<h2>דף קכז.</h2>
בכור שנולד טומטום ואחר כך נקרע ונמצא זכר, אינו נוטל פי שנים. ואף אינו ממעט בחלק בכורה, וכ"ש אנדרוגינוס. שתי נשים של איש אחד שילדו שני זכרים במחבא, הוכרו ולבסוף נתערבו, כותבין הרשאה זה לזה. לא הוכרו אין לשום אחד מהם חלק בכורה דבכור ודאי אמר רחמנא ולא בכור ספק. תינוק בן יום אחד ממעט בחלק בכורה, אבל עובר לא. בן שנולד אחר מיתת האב אינו ממעט בחלק בכורה. בכור שנולד אחר מיתת האב אינו נוטל פי שנים. אבל לענין חמש סלעים מיחייב. פי שנים פירושו כאחד מן האחין. אין הבכור נוטל פי שנים בנכסי האם. ואלמון שנשא בתולה וילדה ממנו בכור חייב לפדותו אבל פי שנים אינו נוטל בבכורה.
<h2>דף קכז:</h2>
האומר על תינוק בין הבנים בכור הוא, נאמן. וממילא נעשו הגדולים ממזרים על ידי כך. ואפילו בלא הכרת בכורה נאמן לומר זה בני ממזר.
הגוסס שדעתו מיושבת עליו ומילולו נכון בפיו ה"ז נותן מתנה ומגרש אשתו בגט.
אמר בני הוא זה וחזר ואמר עבדי הוא אפילו תוך כדי דיבור, אינו נאמן. עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא נאמן. וחילופא אבית המכס. אמר עבד גמור הוא לי שסומכין לי עליו מאה דינרים כלומר ששוה מאה דינרים, וחזר ואמר בני הוא אינו נאמן. נאמנת חיה לומר זה כהן וזה לוי זה נתין וזה ממזר. ואם קראו עליו ערער אפילו בחד אינה נאמנת. שלשה נאמנים על הבכור, חיה לאלתר, אמו כל שבעה, אביו לעולם.
הבא אחר נפלים בכור לנחלה ולא לכהן והראש פוטר בנפלים. בן תשעה שיצא ראשו מת והחזירו, ויצא אחיו, הוי אחיו בכור לנחלה ולא לכהן. אבל בן תשעה שהוציא פדחת ראשו והחזירו ומת. בכור לנחלה נמי לא הוי זה הבא אחריו. המפלת מין בהמה חיה ועוף, הבא אחריהם בכור לנחלה. אבל פטר רחם הוי דברי ר' מאיר וחכמים אומרים עד שיהא בו מצורת אדם. המפלת סנדל או שיליא או שפיר (חייתא) [מרוקם] והיוצא מחותך, הבא אחריהם בכור לנחלה ולא לכהן. ודוקא מחותך איברים הוי פטר רחם. אבל ראש מחותך לא פטר. מי שלא היו לו בנים ונשא אשה שכבר ילדה, בכור לנחלה ולא לכהן. שפחה ילדה ונשתחררה או נכרית וילדה ונתגיירה, הוי נמי בכור לנחלה שהרי זה לא היו לו בנים ולא לכהן. רבי יוסי אומר אף לכהן. היו לו בנים ונתגייר אין לו בכור לנחלה. מי שהיו לו בנים ונשא אשה שלא ילדה. נתגיירה מעוברת ובעלה עמה וילדה, בכור לכהן ולא לנחלה. נשתחררה והיא מעוברת וילדה היא וכהנת או היא ולויה דפטורה נמי מחמש סלעים, או היא ואשתו שכבר ילדה. וכן מי שלא שהתה אחר בעלה שלשה חדשים ונשאת וילדה ואין ידוע אם בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון, בכור לכהן ולא לנחלה. והתם מפרש היכי שקיל כפשוט. המפלת שפיר מלא מים מלא דם מלא גנינים, המפלת כמין דגים וחגבים שקצים ורמשים, המפלת יום ארבעים, הבא אחריהם בכור לנחלה ולכהן. יוצא דופן והבא אחריו דרך רחם, שניהם אינם בכור לא לנחלה ולא לכהן.
מעשה בראובן שהיו לו שתי בנות ונישאו, ותפסה אלמנתו הנכסים והיתה משופעת בעושר, ואחר כך נשתמדה הבת האחת. ושוב מתה האלמנה ולא נשבעה על כתובתה, ונתנה הכל במתנת שכיב מרע לבת שבישראל ושוב מתה המשומדת ובעל המשומדת תבע לאחות אשתו על דבר הירושה לדין. והשיב רבינו אבי"ה זצ"ל שהבעל יורשה.
גוי יורש את אביו דבר תורה. רבינו גרשום מאור הגולה זצ"ל פסק שאין המשומד יורש את אביו. וכן פסק מר רב צדוק גאון זצ"ל. אבל ריב"א זצ"ל אומר שהמשומד יורש את אביו. וכן כתב ראבי"ה זצ"ל. וסיים "אך יש כח בחכמים להפקיר ממונו". ואפילו לדברי הגאונים זצ"ל נראה לו שהאב ישראל יורש את בנו שהוא משומד. וכ"כ הרמב"ם זצ"ל. ורבינו שמחה זצ"ל אומר אפילו לפי דברי הגאונים, בן המשומד יורש את זקינו מן התורה. ורבינו שלמה זצ"ל דן על הנפקד מן המשומד, אם שלח בו יד בחיי המשומד, או שיש לו עדים שתבעו הימנו ואמר אני זוכה בו, אין לך שליחות יד גדול מזה, אין כח בדיינים להוציאו. ואם לא שלח בו [יד] בחייו של המשומד אין כאן זכיה, וינתן ליורשי המשומד.
<h2>דף קכח.</h2>
עבדי גנבת. והלה אומר לא גנבתי. מה טיבו אצלך. אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה, נאמן וכגון שהחזיק בו שלש שנים. או קטן המוטל בעריסה, או בעבד שלא ראהו המערער בביתו של זה בעדים. רצונך השבע לי וטול, ונשבע, אינו יכול לחזור בו ולומר משטה הייתי בך שהרי לא הקניתי לך בקנין. אבל כל זמן שלא נשבע מצי הדר ביה.
בזמן הזה גובה אשה כתובתה ובעל חוב חובו ממטלטלי מיתמי. ואהני דלא כתבינן אגב בכתובתה, לשוינהו כמטלטלי שלא תטרוף מן הלקוחות. וספרים כמטלטלין, ויכול למוכרם וליתנם בלא רשות אשתו. אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים, אלא היכא שידוע לנו שאביהם חייב, כגון שמתוה ומית בשמתיה או כשחייב מודה. או שאמר תנו ואפילו אין ידוע לנו. ומעמידים להם אפיטרופוס לברור להם חלק יפה. אבל אם נמצאת שדה ביד היתומים שלא היתה של אביהם אלא גזלה, נזקקין להוציא גזילה מידם ואין מעמידין אפוטרופוס. ויתום שהוא בן י"ג שנה ויודע בטיב משא ומתן נזקקין לנכסיו, ואפילו במלוה שאינה ידועה ויורד עמו לב"ד. ואפילו מלוה בשטר אין נפרעין מנכסיו אלא בשבועה, וכל שכן מלוה על פה שיש עליה עדים.
<h2>דף קכח:</h2>
האומר תטול אשתי כאחד מן הבנים, וקיבלה שנתרצית, אי נמי לבד כתובתה נותן לה חלק בנכסיו, ובשכיב מרע מיירי דדבריו ככתובים וכמסורים, נוטלת כאחת מן הבנים שהם בשעת חלוקה, בין שנתרבו בין שנתמעטו. ודוקא בנכסים שהם בשעת אמירה, ולא בנכסים שבאו לו אחר כך. והוא הדין אם אמר תיטול בתי.
המוציא שטר חוב על חבירו, מלוה אומר לא נפרעתי, ולוה אומר פרעתי מחצה, ועדים מעידים שפרע כולו נשבע הלוה שפרע מחצה. וכגון מקמי דאסהידו עדים דפרע כולה הודה לו, דלא הוי משיב אבידה. ואפילו היה יודע שיבואו עדים שפרע הכל, כל זמן שלא העידו לא הוי משיב אבידה וגובה המלוה מחצה מנכסים בני חורין.
<h2>דף קכט:</h2>
הילכתא תוך כדי דיבור כדיבור דמי, לבד מע"ז ומגדף ומגרש ומקדש. אם קידש אשה בפני עדים וחזר ואמר תוך כדי דיבור "ליהוי מתנה ולא קידושין" מקודשת ואינה מקודשת. ותוך כדי דיבור פירושו כדי שאילת תלמיד לרב, דהיינו שלום עליך רבי.
<h2>דף קל.</h2>
שכיב מרע האומר "איש פלוני יירשיני" במקום שיש בת, או בתי תירשני במקום שיש בן, לא אמר כלום. אבל אם אמר פלוני בני יירש כל נכסיי דבריו קיימים. דקיימא לן כרבי יוחנן בן ברוקה דאמר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימים, אפילו אם כתב כן, דלא שנא אומר לא שנא כותב. אבל חלק הבכור אינו יכול להנחיל לאחד מהם. ובבריא בעיא היא ולא איפשיטא. הילכך מספקא לן, ומי שתפס תפס. ובת הבן בין הבנים דינה כבן.
<h2>דף קל:</h2>
אין למידין הלכה לא מפי תלמוד, פירוש פסק הלכה שבמשנה. ולא מפי מעשה השנוי במשנה וברייתא, וכגון דרבים פליגי עליה. עד שיאמר לו הלכה למעשה, שאלו ואמר לו הלכה למעשה ילך ויעשה מעשה, כל ימיו יעשה עוד כך, ולא יהא צריך לשאל על כל מעשה ומעשה שיבא לידו. ובלבד שלא ידמה בטריפות. ואפיסקא דגמרא סמכינן לעשות מעשה.
כי חזינן פסק דין דאית ביה פירכא לא קרעינן ליה עד שנשאל לפוסק אי אית ליה טעמא ואי לא ליהדר ביה. ואם מת הפוסק לא קרעינן ליה, דילמא אי הוה חי היה אומר טעם. ולא גמרינן מיניה, שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות.
<h2>דף קלא:</h2>
שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאשתו ולא שייר מידי לא במקרקעי ולא במטלטלי, לא עשאה אלא אפיטרופא. וכן אם כתב כל נכסיו לבנו גדול, ואפילו קטן המוטל בעריסה. ודוקא שכתב בלשון מתנה, אבל בלשון ירושה קנה הכל, כדפירשתי לעיל בסימן ש"ץ [ק"ל ע"א]. ורבינו ברוך זצ"ל מארץ יון אומר דבאמירה קני, ובכתיבה לא עשאה אלא אפיטרופא. ור"י אלפסי זצ"ל אומר, דבן בין הבנים באמירה קני, ובכתיבה לא עשאו אלא אפטרופוס. אבל אח בין האחין ובת בין הבנות אפילו בכתיבה קנה הכל.
בנו ואחר, אחר משום מתנה ובנו משום אפוטרופוס. וכן אשתו ואחר, אחר משום מתנה (ובנו) [ואשתו] משום אפוטרופוס. אשתו ובנו (באשתו ובנו צ"ע) אשתו משום מתנה ובנו משום אפיטרופוס. כתב לבנו במקום אשתו, אם יש לזה הבן אחים לא עשאו אלא אפיטרופוס. ואם לאו ודאי משום מתנה כתב לו. אשתו ארוסה או גרושה, במתנה יהיב לה.
אשה אצל האחין ואשה אצל בני הבעל לא קנו. בת אצל הבנים, לרבינא לא קניא, לרב עוירא קניא. לגירסת ר"י זצ"ל וריב"ם זצ"ל ור"י אלפסי, בת בין הבנים ואשה אצל האחין איכא בינייהו, דלרבינא לא קנו ולרב עוירא קנו. וכתב האלפסי דהלכה כרבינא.
<h2>דף קלב.</h2>
ובריא שכתב כל נכסיו לאשתו ולכל הני, בעיא היא ולא איפשיטא. הכותב פירות נכסיו לאשתו גובה כל כתובתה מן הקרקע. כתב לה קרקע ופירותיה לגמרי מחציתו או שליש או רביע, גובה כתובתה מן השאר משלם. הכותב כל נכסיו לאשתו ויצא עליו שטר חוב שקדם למתנה זו ומיהו לכתובה לא קדם, תקרע כתובתה ותעמוד על מתנתה, שלא תטרוף כתובתה מהני נכסים. מיהו אם קנה נכסים אחרי כן תגבה מהן כתובתה.
הרי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת ועמד וכתב כל נכסיו לאחר ואחר כך בא בנו, אין מתנתו מתנה.
הכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא איבדה כתובתה. כגון שהיתה שם וכתב לה וקיבלה עליה אשתו [קרקע] שכתב לה לשם כתובה ולא מיחתה. ואפילו לא כתב לה אלא דקל לפירותיו, אבל מטלטלי לא. ואם שייר דקל אחד שלא פירש למי, מיגו דהדרא אדיקלא הדרא ונחתא למיגבא מכולהו ניכסי. וכתב רשב"ם זצ"ל דלאו דוקא לבניו אלא הוא הדין כותב לאחרים. אבל אם עשאה שותף, היינו שנתן לאשה חלקה בין הבנים כמו חלק הבנים, לא בעינן כתיבה וקבלה אלא קבלה בעלמא. ודוקא מהנהו ניכסי איבדה כתובתה, אבל אי הדר קני בתר הכי ניכסי אחריני, ואפילו מהנהו ניכסי עצמן שחילק לבניו, כגון שמת אחד מבניו בחייו, הדרא גביא מיניה מותר כתובתה. ובבריא שכתב בעיא היא ולא איפשיטא. וכתב רשב"ם זצ"ל דהמוציא מחבירו דהיינו אשה, עליה להביא ראייה. ורבינו ברוך זצ"ל מארץ יון כתב, דמספיקא לא מבטלינן כתובתה. ויש אומרים דפלגי.
<h2>דף קלג.</h2>
אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים, בין אב בין אחין בין מכרו בין מישכנו בין נתנו מתנת בריא אין מוציאין למזונות. אבל מתנת שכיב מרע אינה מפקעת מזונות קל וחומר מירושה דאורייתא. ומתנת בריא במטלטלין מפקעת מהם שיעבוד כתובה, ולא גביא שטר שאין בו אחריות ממקבל מתנה המאוחר לו.
שכיב מרע שאמר נכסי לך סתם ולא פירש לא לשון מתנה ולא לשון ירושה, רואין אם הראשון ראוי ליורשו נוטלה משום ירושה ואין לשני במקום ראשון כלום. ואם לאו נוטלן משום מתנה, ויש לשני מה ששייר ראשון.
<h2>דף קלג:</h2>
לא תיהוי בי עבורי אחסנתא אפילו מברא בישא לברא טבא כ"ש מברא לברתא. כל כללות שבתלמוד כגון הלכה כסתם משנה, וכרבי עקיבא מחבירו, וכרבי מחבירו, כרבי יוסי מחבירו, כרשב"ג במשנתינו, רבי אליעזר ורבי יהושע הלכה כרבי יהושע, רבי יהודה ורבי שמעון הלכה כרבי יהודה, רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה. כולהו קיימא לן הכי, בר מהיכא דמפרש תלמודא דלית הילכתא הכי.
<h2>דף קלד.</h2>
האומר זה בני נאמן ליורשו בנכסים שיש לו עכשיו, מיגו דאי בעי יהיב ליה. ולא בנכסים הבאים אחר מכאן, דליכא מיגו. ולפטור את אשתו מן הייבום אע"ג דמוחזק לן בגויה דאית ליה אחי.
<h2>דף קלה.</h2>
בעל שאמר גירשתי את אשתי אינו נאמן, ואם מת חולצת ואינה מתייבמת.
ההוא דהוה מוחזק לן בגויה דלית ליה אחי, ואמר בשעת מיתתו דלית ליה אחי, ואמרי דאיכא עדים במדינת הים דידעי דאית ליה אחי. ומסיק דלא תינשא בלא חליצה.
האומר זה אחי ואחיו אומרים אין אנו יודעים, אינו נאמן. ויטול עמו בחלקו. מת יחזרו נכסים למקומם. נפלו לו נכסים ממקום אחר או שקנה, ירשו אחיו עמו. ואי אמרי לאו אחינו הוא, יהא חלקו מונח עד שיבא אחד מיורשין שלו מן האב לבד מקורבת אחוה הקודם אחר האח, וינתן לו. ומספקא ליה לריב"ם זצ"ל אם יבא אחד מקרוביו בודאי בראייה אפילו הוא שלא על ידי קורבת אחוה, אם לא נוציא מיד זה שאומר אחי הוא גם את חלק שנטל הוא. מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור, אלא שישבע שבועת היסת שאינו יודע.
<h2>דף קלה:</h2>
בשבח המגיע לכתפיים יטלו אחיו עמו. דיקלא ואלים, ארעא ואסקא שירטון יחלוקו.
מי שמת ונמצאת דייתיקי קשורה לו על יריכו, אפילו החזיק בה אחר מיתתו זה שנכתבה לו לא זכה, שאין שטר לאחר מיתה. נתנה השכיב מרע לאחר שלא נכתבה לו ואמר לו נכסים הכתובים בשטר זה אני מקנה לך בקבלת השטר, הרי זה קנה. דלא גרע מצוואת פיו. איזו הוא מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע, כל שכתוב בה "מהיום ולאחר מיתה". פירש רשב"ם זצ"ל הגוף מהיום ופירות לאחר מיתה. ורבינו תם זצ"ל פירש מהיום אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה. ויכול לחזור מגוף המתנה אם ירצה.
שכיב מרע שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת, אין כותבין ונותנין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. ובמייפה את כחו כגון שגמר והקנה וייפה כחו ואמר "אף כתובו וחתומו יהבי ליה", כותבין ונותנין אפילו אחר מיתה. ואומר רשב"ם זצ"ל שאין יפוי כח מועיל בבריא. והרב ר' ברוך זצ"ל מארץ יון פירש דמועיל.
<h2>דף קלו.</h2>
הכותב נכסיו לבנו אחר מותו אינו צריך לכתוב "מהיום לאחר מיתה", דזמנו של שטר מוכיח עליו. ואפילו לא כתב בשטר קנין אלא זכרון דברים שהיה לפנינו הקנה פלוני לפלוני כך וכך. אתקין רב בגיטין "מן יומא דנן ולעלם", לשופרא דשטרא ולרווחא דמילתא בעלמא. הכותב נכסיו לבנו וחזר וקנה נכסים אחרים, כל שלא היה בכלל המתנה הרי הוא של יורשין.
הכותב נכסיו לבנו אחר מותו, דהיינו מהיום אחר מיתה, האב אינו יכול למכור מפני שכתובין לבן, והבן אינו יכול למכור לפירות מעכשיו מפני שהן ברשות האב לפירות עד שימות. אלא בין שניהם יכולים למכור, האב הפירות והבן הגוף. מכר האב, מכורין עד שימות האב. ואז יטול הבן או הבא מכחו גם הגוף. לא שנא מת האב בחיי הבן, לא שנא מת הבן בחיי האב אין ללוקח פירות עד שימות האב. מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב, קנה לוקח, דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי.
<h2>דף קלז.</h2>
נכסיי לך ואחריך לפלוני, ירד ראשון ומכר ואכל. אין לשני אלא מה ששייר ראשון דברי רשב"ג. והלכה כמותו. ואפילו היו בהם עבדים ושיחררן או שעשאן תכריכין למת. ואם נתנו ראשון במתנת שכיב מרע, השני מוציאו מיד המקבל. אמר אביי איזהו רשע ערום זה המשיא עצה למכור בנכסים כרשב"ג.
<h2>דף קלז:</h2>
נכסיי לך ואחריך לעצמי, אפילו רשב"ג מודה דלא אקנייה ליה אלא פירות, ואם מכר הראשון לא עשה ולא כלום. שטר שכתוב בו קנין, בין אקנייה וקנינא מיניה, בין קנינא מיניה ואקניה, אין צריך לא "מהיום" לרבי יהודה, ולא זמן לרבי יוסי. הכותב מחול לך מה שירשתי מאבי אינו כלום עד שיכתוב מתנה. נכסיי לך ואחרייך לפלוני ועמדה ונישאת, בעל לוקח הוי, ואין לאחריך במקום בעל כלום. ואם אמר לה כשהיא נשואה, הכי קאמר אחרייך ליקני, בעל לא ליקני. ואם מכרה ומתה, בעל מוציא מיד לוקח, ואחרייך מיד הבעל, לוקח מיד אחרייך, ומוקמינן להו ביד לוקח.
<h2>דף קלח.</h2>
הכותב כל נכסיו לאחר או שכיב מרע שציוה לאחר, היכא ששתק בשעת צוואת שכיב מרע, או קיבל השטר בבריא, ואחר כדי דיבור צווח ואמר "אי אפשי בה" קנה, ואין מועיל כלום להוציאה מרשותו מה שאמר אי אפשי בה, עד שיתנם בלשון מתנה או עד שיפקירם. ואם תוך כדי דיבור לשתיקה או לקבלת השטר אמר "אי אפשי בה", לא קנה, וכל הקודם בהם זכה בהם. זיכה לו על ידי אחר ושתק, וכשיבא ליתן השטר לידו אמר אי אפשי [בה] מדאישתיק מעיקרא קנינהו.
שכיב מרע שאמר תנו מאתיים זוז לפלוני ושלש מאות לפלוני וארבע מאות לפלוני, וכגון שלא שייר כלום אחריהם, אין אומרים כל הקודם בשטר זכה. לפיכך אם יצא עליו שטר חוב קודם שקיבלו המעות, אי נמי דהני מאתיים ושלש מאות שדות נינהו ששוות כך דמים, הילכך אפילו אחר שגבו גובה מן כולן. מן המעט ימעיט ומן הרב ירבה. אבל אם אמר תנו מאתיים זוז לפלוני ואחריו לפלוני, כל הקודם בשטר זכה. לפיכך אם יצא שטר חוב עליו גובה מן האחרון. אין לו גובה משלפניו. אין לו גובה משלפני פניו. ודוקא שאמר "ואחריו ארבע מאות". אבל אם אמר "תנו מאתיים זוז לפלוני ומאתיים לפלוני", אע"פ שלא אמר "אחריו", אמרינן כל הקודם בשטר זכה, מדלא קאמר "תנו שש מאות זוז לפלוני ולפלוני ולפלוני".
שכיב מרע שאמר "תנו מאתיים זוז לפלוני בני בבכורתו כראוי לו", נוטלן ונוטל את בכורתו. בבכורתו ולא אמר "כראוי לו" ידו על העליונה, רצה בכורתו נוטל, רצה מאתיים זוז נוטל. ואומר רשב"ם זצ"ל דהוא הדין אם אמר "תנו מאתיים זוז לפלוני" ולא אמר "בבכרותו", דידו על העליונה. שכיב מרע שאמר "תנו מאתיים זוז לפלונית אשתי כראוי לה", נוטלתן ונוטלת כתובתה. "בכתובתה" ידה על העליונה, רצתה נוטלת מאתיים זוז, רצתה נוטלת כתובתה. וכגון שלא מחלה לו בכך.
<h2>דף קלח:</h2>
שכיב מרע שאמר תנו מאתיים זוז לפלוני בעל חובי כראוי לו, נוטלן ונוטל חובו. "בחובו" ידו על העליונה, רצה נוטלן, רצה נוטל חובו.
שכיב מרע שאמר "מנה יש לי אצל פלוני", העדים כותבין מה ששומעין, אע"פ שאינם מכירין את הלוה ואינם יודעים אם אמת אם שקר. לפיכך כשהיתומים באים לגבות, יביאו ראייה או ישבע זה שהוציאו עליו השטר שלא הודה ויפטר. אבל אם אין לו עדים שכך אמר שכיב מרע, אפילו להשביעו אינו יכול.
הכותב נכסיו לבנו מהיום ולאחר מיתה, האב תולש ומאכיל לכל מי שירצה. הניח תלושים הרי הן של יורשין, מחוברין הרי הם של הבן. מכר הבן בחיי האב או שכתבן האב לאחר, אפילו מחוברין, הם של יורשים.
<h2>דף קלט.</h2>
הניח בנים גדולים וקטנים, הקטנים מעכבין על הגדולים מלהתפרנס לבוש וכסות מתפיסת הבית, והגדולים מעכבין על הקטנים מליזון מזונות ממש. אלא חולקין בשוה, וכל אחד יזון ויתפרנס מחלקו. נשאו גדולים ועשו צורכי חופה מתפוסת הבית אחר מיתת אביהם קודם חלוקה, ינשאו גם הקטנים קודם חלוקה. ואם אומרים הקטנים הרי אנו נושאים כדרך שנשאתם בחיי אבינו, אין שומעין להם. גדול אחי שנושא ונותן בנכסים, דמילבש ומיכסי מביתא מלבושים נאים, מאי דעבד עבד, דאיכא הנאה ליתמי דלישתמעון מיליה. ולכך לא יטלו כנגדו. ופירש רשב"ם זצ"ל דלכתחילה אין לו לבזבז ממון אחיו לכך. וריב"ם זצ"ל פירש דלאו דוקא נקט האי לישנא "מאי דעבד עבד".
הניח בנות גדולות וקטנות, דינם כבנים כדפרישית. נישאו גדולות לבעל ישאו קטנות מבעל חלק המגיעם. לוותה ואכלה ועמדה ונישאת, בעל בניכסי אשתו להא מילתא כיורש שויוה רבנן, ומלוה על פה גובה מן היורשין. וכן מי שמת והניח אלמנה ובת, וניסת הבת ומתה, וירשה בעלה אלמנתו ניזונת מנכסיו. והאשה שמכרה בניכסי מלוג בחיי בעלה ומתה, הבעל מוציא מיד הלקוחות, דלהא מילתא שויוה רבנן כלוקח.
<h2>דף קלט:</h2>
מי שמת והניח בנים ובנות, בזמן שהנכסים מרובים, דהיינו כדי שיזונו אלו ואלו עד שיבגרו, כל הנכסים בחזקת ירושת בנים ואין לבנות עליהם כי אם מזונות. ופרנסת נישואין לפירוש רשב"ם זצ"ל, וכוותיה קיימא לן. עד שיבגרו או עד שינשאו. פחות מכאן נכסים מועטים הם, ומוציאין מהן מזונות לבנות עד שיבגרו והשאר לבנים. והני מילי במקרקעי, אבל במטלטלי ניזונין אלו ואלו בשוה.
<h2>דף קמ.</h2>
פשיטא מרובין ונתמעטו, כבר זכו בהם יורשים, ויקחו בנות חלקם המגיעם כפי שומת שעת מיתת אביהם, והבנים ירשו חלקם שהיה מגיעם באותה שעה. וכל מה שחסרו הנכסים חסרו לבנים ולבנות לכל אחד כפי חלקו הראוי לו. וריב"ם זצ"ל פירש שלא ניתן לבנות נכסים כולם והם ישאלו על הפתחים אלא אלו ואלו יזונו עד שיכלו. אלא מועטין ונתרבו מאי מי מטי רווחא לבנים, ויטלו מותר הנכסים העודף מכדי מזונות הבנות עד שיבגרו או לא. וריב"ם זצ"ל פירש דהא פשיטא שהמותר לבנים. אלא הא קא מיבעיא ליה אם חזרו ונתמעטו, מי אמרינן הואיל ונתרבו יזכו בהם היתומים ויקראו נכסים מרובים, שאם יתמעטו שוב לא יהא בהם זכות לבנות יותר מן הבנים. תא שמע דא"ר אסי א"ר יוחנן יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים, מה שמכרו מכרו. ש"מ דיש להם עדיין תפיסת יד בנכסים, ואם נתרבו יש להם חלק בהם וזכותם בהם עומדת. יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים, מה שמכרו מכרו. פירשו רש"י זצ"ל ורשב"ם זצ"ל שקדמו קודם שהעמידו אותם הבנות בדין. אבל אחר שהעמידום בבית דין והגבו להם בית דין לבנות, אם מכרו האחין אחר כך אינה מכירה. ור"י זצ"ל פירש דאפילו אם תפסו הבנות בב"ד או שהגבו להם בית דין, יכולין האחין למכור בנכסים מועטים. והלכה למעשה כדברי רש"י זצ"ל ורשב"ם זצ"ל.
אלמנתו לא ממעטת. ואם אין מן הנכסים כדי שיזונו הבנים והבנות והאלמנה עד שיבגרו הבנות, מוציאים מן הנכסים לבנות כדי מזונם עד שיבגרו. וכל השאר ירשו הבנים ועמהם תיזון האלמנה. וריב"ם זצ"ל פירש שיהיו כולם ניזונים יחד כל זמן שלא יכלו. וכן בת אשתו מאיש אחר שקיבל עליו לזונה חמש שנים לא ממעטת, כדפרישית גבי אלמנה. וכן בעל חוב לא ממעט ויזונו הבנים והבנות עד שעת טריפת בעל חוב ולכשיטרף אם יש שם מותר יזונו הבנות עד בגר. וריב"ם זצ"ל פי' דאף אחר שיטרוף אם יש שם מותר יזונו הבנים עמהם. הניח אלמנה ובת, ואין כאן אלא מזון אחת מהן, האלמנה תיזון, והבת תשאל על הפתחים.
<h2>דף קמ:</h2>
הניח בנים ובנות וטומטום, בזמן שהנכסים מרובים, זכרים דוחים אותו אצל בנות, ושקיל כבת. בזמן שהנכסים מועטים, נקיבות דוחין אותו אצל הזכרים ולא שקיל מידי.
האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה, ילדה זכר נוטל מנה, ילדה נקיבה לא תטול כלום. נקיבה מאתים, ילדה נקיבה נוטלת מאתים. ילדה זכר לא יטול כלום. אם זכר מנה אם נקיבה מאתים, כל מה שתלד יטול בין זכר ובין נקיבה. ומיהו אם ילדה זכר ונקבה תאומים לא יטול כלום. ילדה טומטום לא יטול כלום. אין שם יורש אלא הטומטום הרי זה יורש את הכל.
<h2>דף קמא.</h2>
התנה על לידת תאומים ואמר אם זכר יצא תחילה ואחריו נקיבה יטול זכר מאתים ונקיבה ולא כלום. ואם נקיבה תחילה ואחריה זכר תטול נקיבה מנה והזכר מנה, וילדה תאומים זכר ונקיבה, ולא ידעינן הי נפק ברישא, הזכר נוטל מנה ממה נפשך. ומנה השני חולקין. כל זו המשנה מיירי במחלק נכסיו, ומצוה לקיים דברי המת, אי נמי בבריא וזיכה לו על ידי אחר.
<h2>דף קמא:</h2>
אמר המבשרני במה נפטר רחמה של אשתי, אם זכר יטול מנה ואם נקבה יטול מנה. ילדה זכר נוטל מנה, נקיבה נוטל מנה, תאומים או אנדרוגינוס לא יטול כלום. נפל לא יטול כלום, טומטום אינו נוטל כלום.
המזכה לעובר לא קנה, לכשתלד קנה. והמזכה לעובר שבמעי אשתו קנה דדעתו של אדם קרובה אצל בנו. ואומר ריב"ם זצ"ל דבירושה יש זכייה לעובר. ורב אלפס פסק דאפילו בירושה אין לו חלק עד שיוולד.
<h2>דף קמב.</h2>
גר שמת וביזבזו ישראל את נכסיו. ושמעו שיש לו בן או שאשתו מעוברת, והחזירו, ואחר כך שמעו שמת בנו או שהפילה אשתו, החזיק בשניה קנה, בראשונה לא קנה. שמעו שמת העובר והחזיק ולא מת, ואחר כך מת, לאביי החזיק בשניה קנה, בראשונה לא קנה. ולרבא החזיק בראשונה קנה בשניה לא קנה. לדברי ריב"ם זצ"ל הלכה כאביי, ולדברי ר"י אלפס זצ"ל הלכה כרבא.
<h2>דף קמב:</h2>
האומר נכסיי לבן שתלד אשתי ועדיין אינה מעוברת לא קנה. אמר לבנו קני כמוה היינו "קני כחמור" ולא קנה, "את וחמור" קנה מחצה.
<h2>דף קמג.</h2>
ההוא דאמר לדביתהו נכסיי ליך ולבנייך. ומסיק דקנאי איתתא פלגא כנגד כל הבנים, היא מחצה והם מחצה.
<h2>דף קמג:</h2>
השולח חתיכות מעיל לביתו לחלק לבני ביתו, וסתם ולא פירש למי, מלבושי זכר לבנים. הראוי לבנות, אי איכא בנתיה דלא נסיבן אינהו שקלי ליה. בנתיה דנסיבן וכלתיה, לכלתיה שדר. ואי לית ליה כלתיה, שקלי ליה בנתיה. ירושלמי [כתובות פי"ג ה"א] מי ששלח ממדינת הים ואמר "ינתנו אלו לבניי", בנותיו בכלל. ואם בשעת מיתה אמר "אלו לבניי" אין הבנות בכלל.
מי שיש לו בן אחד ובנות, ואמר בשעת מיתה "נכסיי לבניי", קרי להו איניש לבן אחד "בני", ואין לבת כלום. והוצרך לצוות כן, שאם תצא עליו היום או למחר דייתיקי שלא יהיו בה כלום. היו לו בן ובן הבן, ואמר "נכסיי לבניי", אין לבן הבן כלום.
הניח בנים גדולים וקטנים, והשביחו גדולים את הנכסים סתם בעודם בתפוסת הבית, השביחו לאמצע. ואפילו כאריס לא יהבינן להו במה שטרחו בחלק הקטנים, דמסתמא בחנם היה בדעתם לטרוח להם הואיל ולא פירשו. ואם אמרו גדולים לקטנים בפני עדים או אמרו לבית דין או בציבור "ראו מה שהניח לנו אבינו ומזומנין אנו לחלוק ומה שנשביח נשביח מחלקינו הרי אנו עושין ואוכלין". ונתעצלו בית דין השביחו לעצמן. ואמר רבינו תם זצ"ל דשקלי כאריס בחלק הקטנים. וריב"ם זצ"ל ור"י זצ"ל אומרים שכל השבח מכל הנכסים שהשביח הוא שלו. דאפילו קטנים בני מחילה נינהו בדבר שלא הפסידו כלום ולא בא לידם. ואומר ריב"ם זצ"ל דכל זו המשנה דנקט קטנים, לאו דוקא קטנים דהוא הדין גדולים וגדולים.
אמר רב חביבא בריה דרב יוסף בריה דרבא משמיה דרבא לא שנו, הא דקתני רישא השביח לאמצע, אלא ששבחו נכסים מחמת נכסים, אבל שבחו מחמת עצמן השביחו לעצמן. פירש רשב"ם זצ"ל מחמת נכסים, הם לא טרחו ולא הוציאו משלהם כלום, אלא מנכסי אביהם שכרו פועלים והשביחו הנכסים. מחמת עצמן חפרו ונטעו ושכרו משלהם ולא משל אביהם. ואפילו אם טרחו טורח שהיו הקטנים יכולים לטרוח אם היו אומרים להם, הוי מחמת נכסים. וריב"ם זצ"ל מפרש מחמת נכסים, פירוש שהושבחו הנכסים בגופן. כמו שדה בורה שהעלוה שירטון על ידי עידור וזיבול. אפילו טרחו בגופן, רק שלא הוציאו מעות משלהם אלא מתפוסת הבית. ומחמת עצמן, [היינו] כגון שהנכסים הם כמו שהיו מעולם, אלא שעל ידן נשתכרו. כגון שהיו בתים ולא היו נמצאים שוכרין. אלא שהם טרחו אחר הצריכים. והקטנים לא היו יכולים לעשות זה. והא דקתני אם אמרו ראו וכו', קאי אפילו אשבחו נכסים מחמת עצמן, הואיל ולא רצו לטרוח אלא על מנת שיהיה לעצמן, הרי הוא לעצמן. ורבינו תם זצ"ל מפרש מחמת נכסים, כגון בוסתני ופרדיסי דשתל. ומחמת עצמן. כגון שהניח להם אביהם מתכת ועשו מהם כלים, ועורות לעבדן. ואינו נראה לר"י זצ"ל חילוק זה.
<h2>דף קמד.</h2>
זוזי ועביד בהו עיסקא חשיב שבח מחמת נכסים. וגברא רבא דלא שביק גירסיה וטרח לאחריני, וכל דכותיה, אע"ג דלא אמר "לעצמי אני עושה", כמאן דאמר דמי, והשבח לעצמו.
וכן האשה שמת בעלה שהשביחה מן הנכסים, השביחה לאמצע. ואם אמר' ראו מה שהניח לי בעלי אני עושה ואוכלת, השביחה לעצמה. וכתב רשב"ם זצ"ל, הילכך אשה שמת בעלה, והניח נכסים מועטים שאין בהם כדי כתובתה, אם אמרה "ראו מה שהניח לי בעלי", ונתעצלו בית דין או יורשין להשביעה על כתובתה, אפילו השביחו אלף בכך, השביחה לעצמה. וכגון דלא שקלה מזוני. דאי שקלה מזוני, הא תנן [כתובות צ"ה ע"ב] אלמנה ניזונת מנכסי יתומים, ומעשה ידיה שלהן. וריב"ם זצ"ל אומר שתנכה שיעור ביטול מעשה ידיה, והשאר תיטול. אבל אם השביחה נכסים סתם תטרוף כתובתה. והמותר ליורשים. ואע"פ שלא נשתייר מבעלה אפילו רביע כתובתה. ור"י זצ"ל אומר, דהכא מיירי דוקא באשה יורשת, ולא בכתובתה, דאין לה כח לגבות כתובתה בלא בית דין.
המשיא אשה לבנו גדול בבית קנאו. דוקא גדול ודוקא בתולה ודוקא שהשיאו ראשון ודוקא אשתו ראשונה. ואם יש לאביו בתוכו אפילו סנדל אחד או כוס מלא שמן לא קנאו. ועלייה שעל גביו ואכסדרה שלפניו לא קנה. ואם ייחד לו כלי בית קנאם אפילו היכא שלא קנה הבית, כדפרישית.
"מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן", פירוש נפקד ומפקיד ומקבל מתנה. קנה, ואפילו על כרחו של נפקד. ומהני בין במלוה בין בפקדון. ואפילו אין הפקדון ביד הנפקד קנה. ואפילו במתנה מועטת בעינן מעמד שלשתן. ואם הנפקד גוי לא קנה. וכן אם המקבל מתנה גוי לא קנה. ואם אינו יכול לישמט הימנו יתנהו לו. ואם הנותן גוי, קנאו המקבל הישראל. הנותן במעמד שלשתן אינו יכול למחול לא ללוה ולא לנפקד, ולא לחזור בו. לא תקנו מעמד שלשתן בכתובה כשהאשה עדיין תחת בעלה. ואם מכרה כתובתה בעודה תחת בעלה בלא מעמד שלשתן, דהשתא מכרתה בדמים מועטים דשמא לא תבא לידי גבייה לעולם, אפילו הכי אם מחלה אחר הגירושין היא תשלם כל הכתובה ללקוחות.
<h2>דף קמד:</h2>
השושבינות ניגבת בבית דין. פירוש דרך שושבינות נוטל עמו סעודה ודורון לשמחת חופת חבירו ואוכל עמו. וזה יחזיר לו כמו כן כשישא אשה. אבל השולח לחבירו כדי יין וכדי שמן בלא חופה, אי נמי בחופתו ואינו הולך לאכול שם ולשמוח עמו בחופתו בשושבינותו, אינן נגבין בבית דין, מפני שהם גמילות חסדים ומתנה בעלמא. נשתלחה לאביהם שושבינות, כשהיא חוזרת חוזרת לאמצע. שלח אביו על ידו שושבינות שהוא יאכל וישמח עמו, כשהיא חוזרת חוזרת לאותו הבן ולא לאמצע. ואם מת הבן אינו מחזיר, כלומר יכול הוא לומר "תנו לי שושביני ואשמח עמו". ואם שמח עמו שבעת ימי המשתה ולא הספיק לפורעו עד שמת, וייבם אחר את אשתו, ושושבינות זו ראויה היא ואין היבם נוטל בראוי, הילכך תחזור לאמצע. רב אשי אמר שלח סתם על ידי אחד מבניו ולא פירש שלדעת בן זה שלח, חוזרת לאמצע, אבל אם פירש שלדעת בן זה שלח, חוזרת לו.
<h2>דף קמה.</h2>
המקדש את האשה, בין שמת הוא בין שמתה היא, בין הדר ביה הוא בין הדרה בה היא, מוהרי, דהיינו ממון שמקדים לה עתה באירוסין שיהא כתוב בכתובה לכשתנשא לו הדרי. וקידושין לא הדרי, ואפילו נהגו להחזיר לא אזלינן בתר מנהגא אם יבואו לבית דין.
חמשה דברים נאמרו בשושבינות. נגבית בבית דין. וחוזרת בעונתה, כשישא זה אשה יחזיר לו שושבינותו ולא קודם. ואין בה משום ריבית אם הרבה בדורון יותר מחבירו. ואין שביעית משמטתה. ואין הבכור נוטל בה פי שנים.
<h2>דף קמה:</h2>
הוי במתא איבעיא ליה למיתי. ואם היה סמוך לעיר כל כך דמצי למישמע קל טבלא איבעיא ליה למיתי ולא בעי לאודועי. ואי ליתיה במתא ולא שמע קל טבלא איבעי ליה לאודועיה. ומכל מקום אם לא הודיעו לא הפסיד שושבינותו אלא ינכו לו מדמי שושבינותו לפי חשיבותו ורגילין להאכילו מעדנים, והשאר יפרע לו. עשה עמו בפומבי וביקש לעשות עמו בצינעה יכול לומר לו "בפומבי אני רוצה עמך כדרך שעשית עמי". עשה עמו בבתולה וביקש לעשות עמו באלמנה יכול לומר לו בבתולה אני עושה עמך כדרך שעשית עמדי. עשה עמו בשניה וביקש לעשות עמו בראשונה, יכול לומר לו בשניה אני עושה עמך כדרך שעשית עמי. עשה עמו באחת וביקש לעשות עמו בשתים יכול לומר לו באחת אני עושה עמך כדרך שעשית עמי. בשנים וביקש לעשות עמו באחת, יכול לעכב בראשונה, שלא יביא כלום עד שיעשה עמו בשניה.
<h2>דף קמו.</h2>
השולח סיבלונות לבית חמיו של אכילה ושתייה, אפילו מאה מנה, ואפילו תכשיטין העשויין ליבלות קודם נישואין, ואכל או שתה שם סעודת חתן בדינר, אין ניגבין, אם מת הוא או שמתה היא או שחזר בו לגרשה. לא אכל, אי שתה שם סעודת חתן הרי אלו ניגבין. ושאין עשויין ליבלות, אפילו אכל נגבין, הדר ביה איהו אפילו אגודת ירק הדרא. אכל שלוחו בבית חמיו או ששיגרו לו לביתו מאי תיקו. שבח סבלונות מהו תיקו. אכל בחצי דינר או בשליש או ברביע מאי תיקו. תכשיטין חשובין העשויין ליבלות ולא בלו מאי תיקו. אבל צעיפים וקישורי נשים אע"ג דלא בלו לא הדרי.
הנכנס אחר ארוסתו לחורבה לבודקה אם יש בה מום אם לאו, שהוגד לו, שאם אין בה מום ישאנה, ונפלה עליה חורבה ומתה, והוא טוען נשאתיה שם. אמרו חכמים הואיל ועדיין היה רוצה לבודקה אין אנו מחזיקין אותו בא עליה ואינו יורשה. ומי שמתה אשתו מתוך קטטה, שיש בדעתו לגרשה, שוב אינו יורשה. כך פסק רשב"ם זצ"ל. אבל רבינו תם זצ"ל וריב"ם זצ"ל פוסקים דיורשה.
<h2>דף קמו:</h2>
מתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין אע"ג דמית. בכולה אי מצוה מחמת מיתה אפילו במקצתה לא בעיא קנין. והוא דמית, אבל עמד חוזר אע"ג דקנו מיניה.
הרי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת בנו, ועמד וכתב כל נכסיו לאחרים, ואחר כך בא בנו, אין מתנתו מתנה. אומר ריב"ם זצ"ל דבמתנה דברים שבלב הם דברים אי גלי דעתיה דלא ניחא ליה. לא במכר וקידושין. המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מפורש בבבא קמא.
<h2>דף קמז:</h2>
שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה או יאכל פלוני כל פירות דקל זה לא אמר כלום עד שיאמר "תנו בית זה לפלוני וידור בו", "דקל זה לפלוני ויאכל פירותיו". ושכיב מרע שאמר "הלוואתי לפלוני" הלוואתו לפלוני, אע"ג דבבריא אינו יכול להקנות לחבירו מלוה על פה.
<h2>דף קמח.</h2>
אם תמצי לומר שכיב מרע שנתן דקל לאחד, וחזר ונתן פירותיו לאחר, דלא שייר לעצמו כלום, דהוי האי בתרא מתנת שכיב מרע בכולה, אם אמר "חוץ מפירותיו" הוי שייור, ושייר מקום פירותיו דהיינו ענפי האילן לעצמו, והוי מתנת שכיב מרע במקצת. אי נמי שייר פירות לפניו שייר מקום פירי.
<h2>דף קמח:</h2>
שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים, אם כמחלק, פירוש אפילו שהה בין אחד לאחד יותר מכדי דיבור, רק שלא יהא נראה כממתין וחושב מה לעשות במותר, קנו כולן כדין מתנת שכיב מרע. ואם כנמלך, קנו כולן כדין מתנת שכיב מרע במקצת, לבד האחרון דהוי מתנת שכיב מרע בכולה דלא שייר כלום.
חזרה במקצת הויא חזרה בכולה. הילכך כולן לראשון מקצתה לשני, שני קנה דהא הדר ביה מראשון לגמרי ואיכא שייור טובא. ראשון לא קנה ואפילו מת, דהא הדר ביה.
שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו בלא שייור, או הפקירם, או חילקם לעניים. מאי תיקו. כתב הרב ר' ברוך זצ"ל מארץ יון, הילכך לא קנה, דמספיקא לא מפקינן ממונא.
יזכה, יטול, יחזיק, יקנה, כולם לשון מתנה הן וקנה. ואף יחסין וירות בראוי ליורשו. יהנה בהם, יראה בהם, ישען בהם, יעמוד בהם, לא קנה. שכיב מרע שמכר כל נכסיו, איתנהו לזוזי בעיניה אם עמד חוזר. ואי פרעינהו בחוביה אם עמד אינו חוזר.
<h2>דף קמט.</h2>
הא דאמר רבא מתנת שכיב מרע כירושה שוויוה רבנן, כל היכא דאיתיה בירושה איתיה במתנה, דליתיה בירושה ליתיה במתנה, לגבי יורש בלחוד אמר הכי, אבל מתנת שכיב מרע למי שאינו יורש, ואפילו לגר דעלמא, קני.
כל היכא דהודה שכיב מרע מעצמו שלא תבעוהו, ואמר אני חייב לראובן מנה, לא זכה ראובן. אבל אם המנה בעין ואמר "זה המנה שבידי" או "זה המנה שהפקדתי ביד פלוני של ראובן הוא" זכה ראובן באותו המנה. ודווקא בשכיב מרע מהניא הודאה, ולא בבריא.
<h2>דף קמט:</h2>
הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין. שייר קרקע כל שהו, ואפילו אין לו שום נכסים אלא העבד והקרקע ששייר, לא יצא לחירות. רבינו ברוך זצ"ל מארץ יון פירש המשנה הזאת בשכיב מרע. שכיב מרע שכתב כל נכסיו לעבדו ועמד, חוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד.
<h2>דף קנ.</h2>
לענין שבועה וקנין בכסף ובשטר ובחזקה ולכל מילי דאורייתא, פשיטא דעבדא כמקרקעי דמי. אבל לענין לשון בני אדם, מי קרו להון מטלטלי וישנן בכלל מתנת מטלטלי, או לאו. וכיון דלא איפשיטא המוציא מחבירו עליו הראייה.
<h2>דף קנ:</h2>
חמשה, עד שיכתבו כל נכסיהם ולא שיירו כלום אפילו מטלטלי. א)0שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים שייר כו'. ב)0הכותב כל נכסיו לעבדו ושייר וכו'. ג)0הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא. ד)0הכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו וכו'. ה)0אשה שיש לה נכסים ורוצה לינשא ורוצה להבריח נכסיה מבעלה שלא יזכה בהם ואם תתאלמן או תתגרש יחזרו לה נכסיה, צריכה שתכתוב כל נכסיה לאחר. אבל אם שיירה כל שהוא קנה המקבל מתנה ולא יחזרו לה נכסים עולמית. ואפילו מטלטלי וליתנהו בעינייהו, כגון מלוה, הוו שיור.
שכיב מרע שאמר נכסיי לפלוני, אי נמי שהקנה בסודר נכסיו לפלוני, והוא הדין אם אמר בלשון לע"ז או בכל לשון שמכנין "ממון", דין נכסיי לפלוני נוהג בו. עבדא איקרי ניכסי, כמו כסף וזהב. ארעא, גלימא, זוזי, שטרא, בהמה, עופות, תפלין, הנהו כולהו איקרי ניכסי. ס"ת מאי תיקו.
<h2>דף קנא.</h2>
שכיב מרע שכתב כל נכסיו לראובן וחזר וכתבן לשמעון ומת, בתרא קנה. בריא שכתב שטר לראובן על נכסיו בבקר ולשמעון בערב, עבדינן שודא, ולהקדמה לא חיישינן הואיל וביום אחד נכתבו. וכתב ר"י אלפס זצ"ל וכגון שהקנם לו בשטר בלא קנין. אבל בקנין הוה קיימא בידא דההוא דקדים אפילו שעה אחת. ור"ח זצ"ל כתב דאי הוה מיתבריר, כל הקודם אפילו שעה אחת זכה. דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו, והוא שמת מאותו חולי.
<h2>דף קנא:</h2>
כל המתאונן על מיתתו בעת צוואתו הוי מצוה מחמת מיתה, וחוזר בין במתנה במקצת בין במתנה בלא שייור, ואפילו קנו מיניה. שכיב מרע שניתק מחולי לחולי מתנתו מתנה. ואם עמד והילך על משענתו בין חולי לחולי, אומדין אותו, אם מחמת חולי הראשון מת מתנתו מתנה. ואם לאו אין מתנתו מתנה. ואם הילך בשוק בלא משענתו, מתנתו מתנה, ואין צריך אומד.
הילכתא מתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין ואע"ג דמית. מצוה מחמת מיתה במקצת לא בעי קנין והוא דמית, אבל עמד חוזר אע"ג דקנו מיניה.
<h2>דף קנב.</h2>
מתנת שכיב מרע בלא שייור שיש בה קנין, בלא זיכה לו את השטר לא קנה, אפילו אם מת הנותן. אבל אם ייפה כחו בכתיבת השטר או בצוואה, דכתב בה "וקנינא מיניה מוסף על מתנתא דא", אז קנה המקבל מתנה. והוא שמת, אבל אם עמד חוזר. ושכיב מרע שאמר "כתבו ותנו מנה לפלוני" ומת, כותבין ונותנין לאחר מיתה במייפה את כחו, אבל בלא ייפוי כח לא קנה.
<h2>דף קנב:</h2>
ואם כתב וזיכה לו את השטר למוסרו לו לראייה וכתב וזיכה לשני, שני קנה דהדר ביה מראשון. והוא שמת, ואם עמד חוזר. אבל אם כתב וזיכה והקנה קנה לגמרי, ואפילו אם עמד אינו חוזר. צריך עיון.
<h2>דף קנג.</h2>
מתנת שכיב מרע בכל או אפילו במקצת, וכתוב בה קנין וכתוב בה "בחיים ובמות", ואפילו כתוב בה "מחיים", הרי היא כמתנת שכיב מרע וקני לאחר מיתה.
לא כתב בשטר לשון מתנת שכיב מרע כד קציר ורמי בערסיה, וגם לשון מתנת בריא לא נכתב בה "כד מהלך על רגלוהי בשוקא". ובמתנה בלא שייור איירי. הוא אומר "שכיב מרע הייתי וחוזרני בי", והם אומרים "בריא היית ולא תחזור". אם בריא הוא, עליו להביא ראייה ששכיב מרע היה. ואם שכיב מרע הוא, עליהם להביא ראייה שבריא היה. לא כתוב בה "מיגו מרעיה איפטר לבית עולמו", רבא אמר הרי מת והרי קברו מוכיח עליו, ויש לנו לומר שמתוך אותו חולי מת.
<h2>דף קנד.</h2>
מעשה בבני ברק באחד שמכר בנכסי אביו ומת, ועירערו עליו בני משפחה לומר קטן היה בשעת מיתתו, ובאו ושאלו את רבי עקיבא מהו לבודקו. ואמר להם "אי אתם רשאים לנוולו ועוד סימנין עשויין להשתנות אחר מיתה". ואוקמה רבי יוחנן דבני משפחה היו מוחזקין בנכסים, ולקוחות באו להוציאם מידם, ולא היו להם עדים שהיה גדול, ואין ראייה בקיום השטר. אבל אם הלקוחות היו מוחזקין לא היינו מוציאים מידם בלא ראייה. מעשה בא לפני רבינו תם זצ"ל בראובן שהיה חייב לשמעון מנה ומת ראובן, וציוה שמעון שלא לקוברו עד שיפרעו לו המנה שחייב לו. שהיה ידוע שהיה חייב לו. והשיב רבינו שמריה זצ"ל דיכול מן הדין לעכב את קבורתו עד שיפרעו לו. וקיבל רבינו תם זצ"ל את דבריו. ואם שמעון היה קרובו של ראובן, בני המשפחה מוחין בידו, שלא לעכב את קבורתו שלא לנוולו.
<h2>דף קנד:</h2>
הילכתא מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו.
<h2>דף קנו:</h2>
דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו בין בשבת בין בחול. זכין לקטן וכל שכן לגדול. קונין משכיב מרע ואפילו בשבת בכל מתנותיו, בין ששייר וצריך קנין, בין שלא שייר ובאמירה סגי, כדי להפיס דעתו שלא תיטרף דעתו עליו. ושכיב מרע יכול לגרש אפילו בשבת. וגם להשכיר רץ בשבת לשלוח אחר אוהבו, התיר רבינו שמריה זצ"ל מהאי טעמא.
<h2>דף קנז.</h2>
נפל הבית על ראובן ועל אביו, או עליו ועל מורישו, והיו על ראובן כתובת אשה ובעל חוב. יורשי האב דהיינו אחי ראובן או בניו דאתו מכח אבוהון דאבוהון, אומרים הבן מת ראשון, ובעל חוב וכתובת אשה אומרים האב מת ראשון, נכסים בחזקת יורשי האב.
<h2>דף קנז:</h2>
דאיקני קני ומכר משתעבד. כתב לראשון דאיקני וחזר ולוה וכתב לשני כמו לראשון, ואחר כך קנה ומכר או הוריש, ובאין שני הנושים לטרוף יחלוקו. והא דאמר שמואל בפ"ק דבבא (קמא) [מציעא] בעל חוב גובה את השבח, פירוש דהיינו חצי השבח.
<h2>דף קנח.</h2>
נפל הבית עליו ועל אשתו ואין לה בנים הימנו, יורשי האשה אומרים הבעל מת ראשון. ויורשי הבעל אומרים האשה מתה ראשונה. נכסי מלוג בחזקת יורשי האשה, וכתובה דהיינו מנה ומאתיים ותוספת, בחזקת יורשי הבעל. ונכסי צאן ברזל יחלוקו.
<h2>דף קנח:</h2>
נפל הבית עליו ועל אמו, ואין לה עוד בן, שעכשיו טענותיהם הן שוות. יורשי האם, דהיינו אחיה, אומרים הבן מת ראשון, יורשי הבן דהיינו אחין מאביו אומרים האם מתה ראשונה, נכסים בחזקת יורשי האם. ואפילו כתובה ותוספת שגבתה מבעלה משבאו לידה, הרי הם בחזקתה ובחזקת שבט אביה. אבל אם יש לה בן מאיש אחר זכה אותו הבן בכל הנכסים. כך פירש רשב"ם זצ"ל. ונחלקו עליו ריב"א זצ"ל וריב"ם זצ"ל ורבינו תם זצ"ל ור"י זצ"ל, ואומרים דגם בזה יחלוקו במה שהם טוענים.
<h2>דף קנט.</h2>
בכור שמכר בחיי אביו בנכסי אביו ומת, ואחר כך מת אביו, בן הבכור מוציא מן הלקוחות ואפילו חלק הבכורה ונוטלה לעצמו. היה יודע לו עדות עד שלא נעשה גזלן. והיה שמו חתום על השטר, ונעשה גזלן, הוא אינו מעיד על כתב ידו, אבל אחרים מעידין. וכן עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו. ואין שום חילוק ביניהם אלא שבגזלן צריך להביא ראייה שנחתם בזמן כתיבה, דהיינו קודם שנעשה גזלן, ובחתנו אין צריך.
<h2>דף קנט:</h2>
אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחיו מן האב.
<h2>דף קס.</h2>
גט פשוט עדיו מתוכו. מקושר, פירוש שכותב שיטה ומניח חלק כשיעור שיטה הכתובה על החלק ותופר. וכן הרבה כדי מקום תורף השטר. וכל כפל בפני עצמו. ונראה מבחוץ בין כפל לכפל כעין קסת הסופרים. והעדים חותמין מבחוץ לרב הונא בין קשר לקשר ונראין העדים בין חריצי הקשרים. ולרב ירמיה בר אבא אחורי הכתב כנגד כל הכתב מבחוץ, ובלבד שלא יהיו קשריו מרובים מעדיו. טופס של השטר כתוב כולו כעניני פשוט. והוא נקרא לפנים הפשוט שבמקושר. ובין בגיטין ובין בשאר שטרות מיירי. הפשוט שכתב עדיו מאחוריו, ומקושר שכתבו עידיו בתוכו, פסול.
רבי חנניה בן גמליאל אומר מקושר שכתב עדיו מתוכו כשר, מפני שיכול לעשותו פשוט.
<h2>דף קסא:</h2>
כל המחקין כולן צריך שיכתוב "ודין קיומייהו" פירש רבינו חננאל זצ"ל ולא גרס "ודין". ופירש רשב"ם זצ"ל כל המחקים שאינם במקום שריר וקיים דכשרין, צריך לקיימן בסוף השטר לפני "שריר וקיים". ולריב"ם זצ"ל נראה עיקר גירסת הספרים דגרסי "ודין". ופירש דצריך שיכתוב ומה שעל המחק תיבה פלונית או אות פלונית זה יהא קיומו. וצריך שיחזור מענינו של שטר בשיטה אחרונה. פירש רשב"ם זצ"ל זהו מה שאנו כותבין בסוף השטר "וקנינא מפלוני בר פלוני ככל מה דכתיב ומפורש לעיל וכו"'. וצריך שלא יהא כתוב בסוף השטר בשיטה אחרונה שום דבר חידוש ושום תנאי שהשטר תלוי בו שאינו כתוב למעלה. ושאין כתוב בשטר שריר וקיים, אבל במקום שכתוב אין צריך לחזור, לפי שאז למידין משיטה אחרונה. ואינו נראה לריב"ם זצ"ל אלא אפילו היכא דכתיב שריר וקיים אין למידין משיטה אחרונה וצריך שיחזור מענינו של שטר בשיטה אחרונה. ותימה לריב"ם זצ"ל על מה שנהגו עתה לקיים המחקים והתלוייות דביני חטי בשיטה אחרונה סמוך ל"שריר וקיים". ואומר רבינו תם זצ"ל שאין לעדים לחתום עד שיראו אם חזר מענינו של שטר והמחק שבמקום חזרת השטר וכשיעור חזרת השטר אין לקיימו, כמו מחק דבמקום שריר וקיים וכשיעור שריר (חקיים) [וקיים].
<h2>דף קסב:</h2>
הרחיק העדים שני שיטין מן הכתב פסול, שיטה ומחצה כשר. הרחיקו העדים שני שיטין ומילאוהו בקרובים כשר. אבל אם הם חתומים אחר הכשירים השטר פסול. וגט קרח, פירוש מקושר שקשריו מרובים מעידיו, הכל משלימין עליו כדברי בית שמאי. רבי עקיבא אומר אין משלימין עליו אלא קרובים הראויים להעיד במקום אחר. ומסתפק ריב"ם זצ"ל אם גם במילוי שני שיטין פליג רבי עקיבא.
<h2>דף קסג.</h2>
שני שיטין שאמרו, כשיעור כתב ידי עדים, שהוא יותר מכדי שיעור ידי סופר. שני שיטין שאמרו הן ואוירן. פירוש לרבי יצחק ב"ר אלעזר משמיה דחזקיה, שני שיטין וארבעה אוירין. רב חייא בר אמי משמיה דעולא אמר שני שיטין ושלשה אוירין. (רבבה) [ר' אבהו] אמר שיטה אחת ושני אוירין.
<h2>דף קסג:</h2>
שטר הבא הוא ועידיו בשיטה אחת כשר. הוא בשיטה אחת ועידיו בשיטה אחת פסול. ואפילו עד אחד בשיטה אחרת פסול. וצריכים העדים להזהר כשחותמין שניהם זה בצד זה בשיטה אחת, שלא יתחילו חתימתם אלא מתחילת הקלף. ואם יש חלק בין עדים לאשרתא אפילו שיטה אחת פסול. ושטר הבא הוא ועדיו בשיטה אחת והרבה בעדים, וחתם עוד יותר עדים בשיטה אחרונה. כי האי גונא אין מקיימין אותו מעדים שלמטה אלא מעדים שלמעלה. ואם טייט וליכלך בדיו שני שיטין שהניח חלק בין העדים לשטר פסול, דאמרינן עדים אטיוטא חתימי.
<h2>דף קסד.</h2>
שטר הבא הוא ועדיו על המחק כשר. ואין העדים חותמין על השטר אא"כ נמחק בפניהם, ואם יראו מקום חתימתם משונה במחיקה מן העליון לא יחתמו. הוא על הנייר ועדיו על המחק כשר, והוא דכתב בין סהדא לסהדא "אנחנא סהדי חתמנא אמחקא ושטרא כתב אניירא", הוא על המחק ועדיו על הנייר, פסול אע"ג דכתב ביה הכי.
<h2>דף קסד:</h2>
שלש עבירות אין אדם ניצול מהם בכל יום, הירהור עבירה. ועיון תפלה, פירוש שמחשב בדעתו אכוין בתפילתי כדי שיעשה לי רצוני. אי נמי שמכוין לבו בבקשותיו לצורכו, ובברכה אינו מטריח עצמו לכוין. ואבק לשון הרע, כגון דאמר היכא איכא נורא אלא בי פלניא דאיכא בישרא וכוורי.
<h2>דף קסה.</h2>
אפילו באתרא דנהיגי פשוט ומקושר ואמר ליה עיביד לי פשוט ועבד מקושר, קפידא הוי ופסול.
גט פשוט עדיו שנים, גט מקושר עדיו שלשה. פשוט שכתוב בו עד אחד מקושר שכתוב בו שני עדים, שניהם פסולים.
<h2>דף קסה:</h2>
עד אחד בכתב, וכתב ידו מתקיים ממקום אחר בעדים, ועד אחד בעל פה נמי מסהיד על אותה מלוה, אינן מצטרפין לטרוף מלקוחות, ומבני חרי גבי. וגם הלוה יכול לטעון פרעתי. אבל אם אין כתב ידו יוצא ממקום אחר אלא הוא אומר "זה כתב ידי", אפילו מבני חרי לא גבי.
שנים שהעידו, אחד בבית דין זה ואחד בבית דין אחר, באין בית דין זה אצל בית דין זה ומצטרפין ופוסקין הדין. שנים שהעידו בבית דין זה, וחזרו והעידו בב"ד אחר, יבא אחד מכל ב"ד וב"ד ויצטרפו. ועד ודיין לא מצטרפי. וכן אם אחד העיד בב"ד זה ואחד בב"ד זה, אין אחד מב"ד זה ואחד מב"ד [זה] מצטרפין.
שלשה שישבו לקיים את השטר, ומת אחד מהם אחר שהעידו העדים על כתב ידם בפני השלשה, צריכי למיכתב במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי.
המנה כ"ה סלעים. שטר שכתוב בו "זוזי מאה דאינון סלעין עשרין" אין לו למלוה אלא עשרין. "דאינון סלעין תלתין" אין לו אלא מנה. "זוזי דאינון", ונמחק המנין שאחר "דאינון", אין פחות משנים. מכאן אומר ריב"ם זצ"ל שהמחק שאינו כתוב עליו כלום אינו פוסל את השטר, ואפילו לא נתקיים, ואפילו מעכב קריאת השטר, אם נוכל לתלות מה שהיה כתוב ונמחק בדבר שאין בו פסול, כל השטר כולו לא פסלינן ליה. והכל לפי הענין שיתראה לבית דין.
כתוב בו למעלה מנה ולמטה מאתיים, למעלה "מאתיים" ולמטה "מנה", הכל הולך אחר התחתון, ובלבד שלא יהא כתוב בשיטה אחרונה. ואם נמחק אות אחת מן התחתון, ילמד מן העליון. ואם נמחק סכום המניין שלמטה כל השטר פסול.
כתוב בו כסף מטבע כסף, באתרא דלא מסגו פריטי דכספא אין פחות מדינר כסף. "כסף דינרין" או "דינרין כסף" אין פחות משני דינרי כסף. "כסף בדינרין" אין פחות מבשני דינרי זהב כסף. וכן הדין בזהב. "זהב בדינרין" אין פחות מבשני דינרי כסף זהב. צריך עיון.
<h2>דף קסו:</h2>
לא ילמד תחתון מן העליון בחסרון שתי אותיות, כגון חן מחנני, ען מן ענני. ויתן הממון למי ששמו כמו שכתוב בתחתון. היה כתוב למעלה ספל ולמטה קפל, פירוש טלית הראויה לקפל, הכל הולך אחר התחתון. וה"ה לכל הכלים ילפינן מתחתון. למעלה קפל ולמטה ספל חיישינן שמא חיסר רגלה של קוף ונעשית סמך, והמוציא מחבירו עליו הראייה.
כתוב בו "שית מאה וזוזא", בפריטי לא מספקינן שסוכמין אותם, ובמקום "קצ"ב פרוטות" כותבין "דינר". ויהיב ליה שית מאה זוזי ולא איסתירי, דיד בעל השטר על התחתונה.
<h2>דף קסז.</h2>
הוציא עליו כתב ידו גובה מנכסים בני חורין, פירוש חתימת ידו. ודוקא שחתם למטה כעין עדים. אבל אם היה כתוב מראש שיטה "אני לויתי מפלוני מנה", והוא חתום בסוף שיטה לא. מיהו אם כתב בכתב ידו "אני פלוני לויתי מפלוני", אפילו לא לוה ממנו משתעבד.
מתלתא ועד עשרה לא ליכתוב איניש בסוף שיטה, אלא ליהדר וליכתביה עד דמיתרמי ליה באמצע שיטה. ואם כתוב ו' בין שתי אותיות בדוחק, כגון בין אחד לעשרים, והוי אחד ועשרים, יש לחוש שזייפו. שטרא דהוה כתוב ביה "תילתא בפרדיסא", מחקיה לוקח לגגיה דבי"ת למעלה ולמטה ושויה וי"ו, ואמר מכרת לי תילתא דגינתא וכוליה פרדיסא. אמר ליה אביי אמאי רווח ליה עלמא להאי וי"ו. ותפסו בדברים עד שהודה. וכן עשה בוי"ו שהיה כתוב בדוחק בין שתי תיבות.
<h2>דף קסז:</h2>
כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו, ובלבד שמכירין, שהוחזק שמו בעיר שלשים יום, וכן [כותבין] שובר לאשה אע"פ שאין בעלה עמה. שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת אין מגרשים נשותיהם אלא זה בפני זה.
<h2>דף קסח.</h2>
צורבא מרבנן דלאו אורחיה למידק בנשים, אם טעה באשה שנשתנה קולה מחמת שנזדקנה, ואמר לא זו היא שחתמתי על שוברה, יכול לחזור ולומר זו היא, אם מגידים לו העדים החתומים עמו כן. ואין זה חוזר ומגיד. ואם היא אומרת אין אני אותה האשה, והוא אומר ברי לי שאת היא, כיון דדק דק וסמכינן עליה.
האשה נותנת שכר הגט. כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו ולוה נותן שכר, ואפילו לוה מעות למחצית שכר. כותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו והלוקח נותן שכר, אפילו במוכר שדהו מפני רעתה.
אין כותבין שטרי אירוסין ונישואין אלא מדעת שניהם והחתן נותן שכר, ואפילו הוא צורבא מרבנן. פירש רשב"ם זצ"ל שטרי אירוסין היינו שטרי פסקייתא כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכו'. אלא מדעת שניהם, אבי החתן ואבי הכלה. ונישואין כתובה. אין כותבין שטרי אריסות וקבלנות אלא מדעת שניהם והמקבל נותן שכר, אפילו בבורה. פירוש שצריך להובירה שנה או שנתיים, או שהיה בורה מזמן גדול. אין כותבין שטרי בירורין וכל מעשה בית דין אלא מדעת שניהם, ושניהם נותנים שכר בשטרי בירורין, דהיינו שטרי טענתא שהיו כותבין סופרי הדיינים. ועל פי אותם טענות פוסקין הדיינים את הדין. אי נמי כשזה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד כותבין בשטר זה פלוני בירר לו דיין פלוני וזה פלוני בירר לו דיין פלוני. ומיד כשבירר אותו ובירכוהו לישב בדין וקיבל הברכה, שוב אינו יכול לחזור בו, לא בעל דין ולא הדיין. כותבין אונקיליסא שלא מדעת מלוה אלא מדעת הלוה.
אסמכתא לא קניא אא"כ קנו מיניה בב"ד חשוב בדלא אניס.
מי שנמחק שטר חובו ממילא, מעמיד עליו עדים היודעים מאימתי נכתב ומה היה כתוב בו. ובא לפני ב"ד והם עושים לו קיום. אם כתוב בו "הוזקקנו לעדותם של עדים", פירוש שעמדו אלו בית דין המקיימין וחקרו העדים החתומים בו להעיד על חתימתם ונמצאו דבריהם מכוונים, גובה מזמן ראשון שכתוב בשטר, ואם לאו, צריך להביא ראייה על הזמן ועל סכום המעות ועל כל מה שהיה כתוב בשטר. נקרע שתי וערב, אפילו שלא במקום עדים והזמן, פסול. לא נקרע שתי וערב, אפילו נקרע במקום העדים והזמן והתורף, לא הוי קרע בית דין וכשר.
<h2>דף קסח:</h2>
מי שבא ואמר "אבד שטר חובי", ואין לו עדים שאבד, אע"פ שבאו עדים ואמרו "אנחנו כתבנו ונתננו לו", אין כותבין לו שטר אחר. בד"א בשטרי הלואה, אבל בשטר מקח וממכר כותבין לו שטר אחר חוץ מאחריות שבו, לפי שאין כותבין שני שטרות על שדה אחת.
<h2>דף קסט:</h2>
מפירוש הרשב"ם משמע דבשטרי מקח וממכר אחריות לאו טעות סופר הוא, וכן פוסק רבינו ברוך זצ"ל מארץ יון. אבל מפירוש רבינו אליקים זצ"ל משמע כדברי ריב"ם זצ"ל והאלפסי דאחריות טעות סופר הוא בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר. ולפי דבריהם הא דאמרינן לעיל חוץ מאחריות שבו, היינו שיפרשו בפירוש תוך השטר דלא למיגבי ביה לא ממשעבדי ולא מבני חרי.
ראובן שאמר לשמעון "הילך זוזי וקנה לי קרקע", וקנאה שלא באחריות, חייב שמעון לקנותה מן המוכר שלא באחריות, וימכרנה לראובן באחריות. מספקא לריב"ם זצ"ל אי מיירי שהודיע למוכר שהוא שלוחו, ואע"פ שלא עשה כמו שאמר לו לא בטל המקח. מה שאין כן בשליח של מכירה, שאם שינה מדעת המשלח לא עשה כלום, או [שמא] אין לחלק בין מכירה לקנייה, והכא מיירי שלא אמר למוכר שהוא שלוחו.
הנותן מתנה לחבירו והחזיר את השטר רשב"ג אומר חזרה מתנתו וחכמים אומרים מתנתו קיימת. מפורש בפרק זה בורר. הבא לידון בשטר ובחזקה נידון בשטר דברי רבי רשב"ג אומר בחזקה ולא בשטר. מפורש בפרק זה בורר.
<h2>דף קע:</h2>
קיימא לן הילכתא דכותבין שובר.
<h2>דף קעא:</h2>
שטרי חוב המוקדמים פסולין והמאוחרים כשרים. וה"ה שטרי מקח וממכר. וטוב לכתוב תוך שטר המאוחר "שטרא דא לא בזימניה כתבנוהו אלא איחרנוהו וכתבנוהו". ואם כתב זמנו בשבת או בעשרה בתשרי אינו צריך.
<h2>דף קעב.</h2>
אמר להו רבה בר רב שילא לספרי, כי כתביתו שטרי אקנייתא, אי ידעיתו יומא דאקניתו ביה כתובו יומא דאקניתו ביה. פירש רשב"ם זצ"ל דבשטרי הלואה שיש בהם אחריות לא יכתוב אלא יום שעומד בו עכשיו, דאין לקוחות משתעבדין לטרוף מהן אלא משעת כתיבת השטר. נמצא אם יכתבו יום הקנין שיטרפו מהם משעת הלואה קודם כתיבת השטר. וזהו שלא כדין. ורבינו חננאל זצ"ל פירש דמשעת הקניין משתעבדי.
אמר להו רב לספרי, כי קיימיתו בשילי כתובו תוך השטר שילי, דהיינו מקום שאתם שם בשעת כתיבת השטר, אע"ג דמימסר לכו מילי בהיני. וכתבו כך "במקום פלוני כתבנו מה שראינו במקום אחר". ואם שינה פסול. ובההיא דלעיל מסיק ואי לא ידעיתו יומא דאקניתו ביה כתובו יומא דקיימיתו ביה. ופירש ריב"ם, וכגון שהנותן בפנינו ומודה. שאם לא כן יש לחוש שמא חזר ולקחה. וגם בזה אם שינה פסול.
האי מאן דנקיט שטרא בר מאה זוזי, ואמר כתובו לי תרי בני חמשין חמשין. לא כתבינן שלא מדעת הלוה. הפוגם שטרו לא יפרע אלא בשבועה. האי מאן דנקיט תרי שטרי בר חמשין חמשין ואמר כתובו לי חד בר מאה לא כתבינן. והאי מאן דנקיט שטרא בר מאה ואמר כתובו לי חד בר חמשין מזמן הראשון וקרעו זה השטר, לא כתבינן.
שני אחים והניח להם אביהם מרחץ ובית הבד, עשאן לשכר השכר לאמצע. עשאן לעצמו הרי עשיר אומר לעני קח לך עבדים וירחצו במרחץ, קח לך זיתים ובא ועשה בבית הבד מפורש בפ"ק.
שני יוסף בן שמעון אין מוציאין שטר חוב זה על זה, ולא אחר יכול להוציא שטר חוב עליהן. כיצד יעשו ישלשו או יכתבו סימן.
<h2>דף קעב:</h2>
שטר שכתוב בו "אני פלוני לויתי ממך מנה", ההוא גברא דנפק מתותי ידיה משמע.
<h2>דף קעג.</h2>
אחד מן האחין שהיה שטר יוצא מתחת ידו או בשם אביהם או בשם מלוה אחר, וטוען אחיי נתנוהו לי. והם אומרים אתה חטפתו. עליו להביא ראייה בשטר ולא בעדים. דקיימא לן אין אותיות נקנות במסירה. ואי מתנת שכיב מרע היא [סגי] אפילו בעדים.
ראובן שהיה נושה בשני יוסף בן שמעון והם משולשים בשטרותיהן, ונמצא בידו שובר, "שטרו של יוסף בן שמעון פרוע", שניהם פרועים. וכגון שנמצאו השטרות בין שטרותיו פרועין. ושני יוסף בן שמעון שהיו נושים בראובן, ויש בידו שובר שכתוב בו "שטרו של יוסף בן שמעון עלי פרוע", שניהם פרועים. ואם באין בהרשאה זה מזה עליו, יכולין לגבות אחד מן השטרות. ואי טעין לוה "לשניכם פרעתי והשובר נכתב סתם על שניכם", טענה מעלייתא היא.
המצוה לבנו מחמת מיתה "שטר בין שטרותיי פרוע ואיני יודע איזהו" שטרות כולם פרועים חוץ מאותם שיאמרו עדיין לא פרענו. נמצא ללוה אחד בבית המת שני שטרות, הגדול פרוע והקטן אינו פרוע. האומר לחבירו "שטר לך בידי פרוע", הגדול פרוע. "חוב לך בידי פרוע", כל השטרות פרועין. וכן שדי מכורה לך או שדה שיש לי מכורה לך הקטנה מכורה לו.
<h2>דף קעג:</h2>
המלוה את חבירו על ידי ערב לא יתבע מן הערב תחילה אע"פ שאין נכסים ללוה, דהיינו קרקעות, אלא יתבע מן הלוה תחילה, אם הוא רחוק ימתין לו או ילך שם לתובעו ולכופו. ואם אינו יכול לכופו דלא ציית דינא או שמת או שאין לו במה לפרוע, נכנס לביתו של ערב. ואי אתני "ממי שארצה אגבה", ואין ללוה נכסים, אם ירצה יכול לתבוע את הערב תחילה. ואם יש נכסים ללוה אפילו אתני נפרע מן הלוה תחילה. וקבלן, דהיינו "תן לו ואני נותן לך", פירש רשב"ם זצ"ל כל שכן "תן לו ואני קבלן", בין שיש נכסים ללוה בין שאין לו, נפרע מן הערב תחילה. נשא הערב ונתן ביד מהמלוה ונתן ללוה, אין למלוה על הלוה כלום. ואם אין במה ליפרע מן הערב, חוזר על הלוה מדרבי נתן. וכולהו ערבי בעו קנין בר מקבלן וערב בשעת מתן מעות, דהיינו דאמר ליה "תן לו ואני אתן לך", ולא לימא אני קבלן רבינו תם זצ"ל. כתב הרמב"ם זצ"ל [פכ"ה מלוה ה"ח] הערב או הקבלן וכל התולה שיעבוד שאינו חייב בואם יהיה ואם לא יהיה, לא נשתעבד. שנים שלוו בשטר אחד, או שלקחו מקח אחד, וכן שותפין שלוה אחד מהם או לקח בשותפות, הרי הן ערבין זה לזה, אע"פ שלא פירשו. שנים שערבו אחד, כשבא המלוה ליפרע מן הערב, יפרע מאיזה שירצה. ואחד שערב לשנים, כשיפרע למלוה יודיעו איזה החוב משניהם הוא פורע. האומר לחבירו "ערוב זה לפלוני ואני ערב לך", נשתעבד. מי שלא פירש קצב הדבר, אלא אמר "כל מה שתלוה או תמכור לו אני ערב", אין הערב זה חייב כלום. אמר "הלווהו ואני ערב לגופו של לוה זה", לא ערב עצמו לממון, אלא כל זמן שתרצה אביאנו לך, ואם אחר שהלווהו תבעו ואמר לו הניחהו כל זמן שתתבע אותו אביאני לך וקנו מידו על זה, ואפילו התנה ואמר "אם לא אביאנו לך או שימות או שיברח אהיה חייב לשלם", הרי זו אסמכתא ולא נשתעבד. [פכ"ו ה"ב] מלוה שלא מצא נכסים ללוה, אינו יכול ליפרע מן הערב עד אחר שלשים יום מיום שנתחייב החוב לשלם. היה הלוה במדינה אחרת, שאינו יכול להודיעו ולא לילך אצלו, או שמת הלוה והניח בנים קטנים, הרי זה תובע את הערב תחילה. ואם העני הלוה אין המלוה נפרע מן הערב עד שישבע הלוה כתקנת אחרונים שאין לו כלום. מי שהיה ערב עבור מלוה על פה, והיה הלוה במדינת הים, אומר הערב למלוה "הבא ראייה שלא פרעך הלוה ואשלם לך".
<h2>דף קעד.</h2>
המלוה שירד לנכסי לוה קודם שתבע את הלוה מסלקינן ליה.
<h2>דף קעד:</h2>
ההוא ערבא דגוי שפרעיה לגוי מיקמי דליתבעינהו ליתמי. ומסיק דלא גבינן מיתמי עד דגדלי. ורבינו ברוך זצ"ל מארץ יון כתב דפטירי יתמי.
הערב לאשה בכתובתה, אם בא הבעל לגרשה והיא תגבה כתובתה מן הערב לפי שאין לבעל. ידירנה הבעל על דעת רבים. ולצורבא דרבנן דדחיקא ליה מילתא ואביו ערב לכתובת אשתו, יהבינן ליה עצה שיגרש אשתו שלא בבית דין כדי שלא ידירוה, ותגבה כתובתה מאביו ויחזירנה.
ערב של כתובה אע"פ שקנו מידו, פטור מלשלם. ואם היה האב ערב בכתובתה בבן וקנו מידו, חייב. וקבלן של כתובה חייב. והערב מאשה לאיש בנדונייתה משתעבד.
<h2>דף קעה.</h2>
שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר "מנה לפלוני בידי" נאמן. וכגון [ד]נקיט ההוא פלוני שטר מקויים. אבל אי נקיט שטר שאינו מקויים או לא נקיט שטר כלל, אמר "תנו" נותנין. לא אמר "תנו" אין נותנין. שכיב מרע שאמר "מנה לפלוני בידי", ונקט ההוא פלוני שטר שאינו מקויים, אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין. וכגון שלא אמרו בתורת הודאה אבל אם אמר בתורת הודאה אע"ג דלא אמר תנו נותנין. ואם אמרו יתומים "חזר ואמר לנו פרעתי" נאמנים. ואי אמר תנו אין נאמנים. שכיב מרע שתבעו והודה אין צריך לומר "אתם עדיי".
המלוה את חבירו [בשטר] גובה מהנכסים משועבדים ואפילו אין כתוב בו אחריות. מלוה על פה גובה מן היורשים בדליכא חששא דילמא פרעיה, כגון דהוו קימי יורשים משעה שהודה עד שמת.
<h2>דף קעה:</h2>
אסור לדון לפני גוים ואפילו אם דנו אותם בדיעבד כדיני ישראל אין דיניהם דין. ונפקא מינה דאינה נעשת כמלוה בשטר לגבות מן לקוחות ומן היורשין. (למ"ד משעת) [אפילו לאחר] העמדה בדין. אבל אם שניהם קבלו עליהם את דייני הגויים, התובע והנתבע מרצונם, ודנום כדיני ישראל דיניהם דין.
<h2>דף קעו.</h2>
הוציא עליו כתב ידו גובה מנכסים בני חורין, ואפילו הוחזק כתב ידו בבית דין. ומפורש פ"ק דב"מ בסימן מ"ב. לוה שכתב שטר אע"פ שאין בו עדים, ונתנו למלוה בפני עדים, הרי זה מלוה בשטר. והוא שיהיה כתב שאינו יכול להזדייף ויקראו אותו שנמסר בפניהם. ויש מן הגאונים שהורו שצריך לומר לעדים שמסרו בפניהם "חתמו והעידו שנמסר בפניכם".
ערב היוצא אחר חיתום שטרות, פירוש שכתב בתוך השטר אחר חתימת העדים "אני פלוני בן פלוני ערב" גובה מנכסים בני חורין מן הערב כערבות שבעל פה. קודם חיתום שטרות, אי כתב "פלוני ערב" גובה מבני חרי. ואי כתב "ופלוני ערב" גובה ממשעבדי.
א"ר יוחנן הלכה כרבי ישמעאל אף בחנוק, פירוש הרי שהיה חונק את חבירו בשוק, ומצאו חבירו ואמר לו הנח לו ואני אתן לך רבי ישמעאל מחייב ואפילו חנוק עמו במדינה לא מיפטר מטעם גברא אשלימת לי גברא אשלימית לך. אמר רב יהודה אמר שמואל חנוק וקנו מידו משתעבד. צריך עיון זה הפסק שכתבתי כי לא נתיישב לי.
<h2>דף קעו:</h2>
והילכתא ערב בשעת מתן מעות לא בעי קנין. ואם כתב תוך השטר לאחר חיתום שטרות, גובה ממשעבדי. לאחר מתן מעות בעי קנין ואפילו חתום תוך השטר לאחר חיתום בעי קנין, וגובה מבני חרי. ערב דבי דינא אפילו אחר מתן מעות לא בעי קנין. המלוה את חבירו על ידי שני ערבים לא יפרע מאחד מהם. ואם אמר "על מנת שאפרע מאחד מהם" יפרע מאחד מהם.
